אני מהחסכנים. כשאני מקבלת כסף, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא לחסוך אותו.
כל הילדות חסכתי את כסף היום הולדת, ואחותי תמיד קינאה בי שתמיד יש ב"חיסכון" כמה אלפים.
וכשאני מוציאה כסף, אני תמיד קצת מתחרטת, לא משנה מה התמורה שקיבלתי, כי יכולתי לחסוך.
תמיד שואלים אותי, למה אני חוסכת, והתשובה שאני נותנת זהה: "לאוניבסיטה של הילדים".
צוחקים עליי. זה בסדר. אני מבינה למה זה מצחיק. וגם איני מתכוונת לפירוש המדויק של ההסבר.
כן, ארצה לשלוח את ילדיי לאוניברסיטה, בלי שיידאגו לעניין הכלכלי, אך עד אז, יש עוד המון שלבים בדרך.
הייתי רוצה להעניק להם ילדות בלתי נשכחת. כסף זה לא הכול, ומובן שהדבר העיקרי שיעצב את ילדותם הוא אהבתי אליהם ומידת ההשקעה, אך אלה פשוט מובנים מאליהם עבורי.
כסף זה לא הכול, נכון, אבל כסף הוא המון, וכסף יכול לאפשר לי לתת לילדיי העתידיים דברים נפלאים.
ואין זה אומר שאגדל אותם בפינוק, לא כזה שיפגע בהם בכל אופן, אבל זה יאפשר לי להעניק להם את המיטב, אם בבתי ספר, בחוגים, בהעשרות, בטיולים, בכל מה שאמצא לנכון.
ואולי, אם אהיה בת מזל, אצליח להעניק להם ילדות כה טובה, שגם הם יתגעגעו אליה כך (ואקווה שזה לא יכאיב להם באותה הצורה).
וכלל לא דיברתי, על העלות שתהיה במסע להביא את אותם ילדים, שכפי שאני צופה, לא יהיה פשוט כלל. זה בסדר. אני חוסכת.
אך מנסה בו בזמן למצוא את האיזון, בין לחסוך, לבין להוציא על חוויות חיוביות, ולא להצטער על ההוצאה.
אז נכון, הכסף שאחסוך, ובטח זה שחסכתי עד כה, הינו סכום זניח בהוצאות שכרוחות בגידול ילדים, אבל בכל זאת, אני חוסכת, למה?
לאוניברסיטה של הילדים.
אני משום מה, לא מצליחה להוסיף פה קטע מיוטיוב, אז תאלצו להשקיע מאמץ נוסף, וללחוץ על הלינק הזה. זה שיר. והוא מתאים לי לסיטואציה.
אפילו כבר כתבתי על כך בעבר.
אני מנסה למצוא נושא כתיבה, שארגיש בנוח, שיישאר פה, בזמן שאני מתנדנדנת בין אלפי מצבי רוח, לבין ריק אחד גדול.
והנ"ל, נראה לי פשוט רלוונטי, ומתאים, תמיד.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
