תמיד קיוויתי שהייתי תינוקת שקטה. כזו שאף פעם לא בוכה.
לא בוכה באופן מדאיג. תינוקת אדישה, תינוקת שקטה.
הרי תינוק שותק זה הרבה יותר מדאיג מתינוק בוכה.
ותמיד רציתי להדאיג.
תמיד קיוויתי שהייתי תינוקת שקטה.
כי אז זה אומר שהצורך להדאיג היה קיים מאז ומתמיד, שלא בשליטתי.
כי אז זה אומר שזה אמיתי, ולא משהו שאני המצאתי.
למה? אני כנראה לעולם לא אבין.
אין שום מקור שאני יכולה להצביע עליו שמשם נובע הצורך החולני הזה. הצורך בהרס.
לעולם לא אגיד לעצמי שאני בסדר. לעולם.
יש שתי אופציות: או שרע לי, או שאני מנותקת.
טוב אף פעם לא יהיה אופציה. אף פעם.
אם רע לי, הכול ברור, הכול טוב.
אבל אם זה בספק אז פשוט אגיד לעצמי שאני מנותקת. מנותקת מהרגשות שלי.
אבל האמת היא שונה. האמת היא שלפעמים אני מתעייפת מהמסע האינסופי בחיפוש אחר ההרס.
זה מעייף.
הכול חוזר לעצמו. זה מתחיל בבלוג אבל מתבטא בחיים.
שום דבר לא משתנה.
תמיד אחפש הוכחות שמשהו לא בסדר. שאני לא בסדר.
וכשאתעייף מהחיפוש הזה, אגדיר את עצמי כמנותקת.
אם תשאלו מה שלומי, אענה "בסדר", כרגיל, ואז אצא מגדרי להוכיח לעצמי שההפך הוא הנכון, שזה שקר מוחלט.
שאני הכול חוץ מבסדר.
אגיד בסדר ואעשה הכול כדי לדעת שאני לא.
כי אם אני בסדר אני כלום.
אני לא קיימת. אני אעלם.
ולפעמים מספיקה לי הידיעה שאני לא בסדר גם אם אף אחד אחר לא ידע, אבל אני חייבת לדעת.
אני חייבת להיות לא בסדר.
אחרת אני כלום. אני אהיה כלום.
תמיד חשבתי שאני רוצה להיות כלום, ואולי זה דווקא מה שהכי מפחיד אותי.
אני מרגישה חובת הוכחה כל כך גדולה.
אני חייבת להוכיח שמשהו בי דפוק.
כדי שתדאגו. שתשימו לב אלי.
החיפוש הזה באמת מעייף. עייפתי.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
