מחר יהיה מחר

אני לא יודעת מה זאת אהבה, שאלה שנראה שכולם תוהים ומתעסקים בה. 

מילים, רגשות, הגדרות מיותרות.

אך לי זה נראה מוזר, שכשמדברים על אהבה, כמעט תמיד מתייחסים לאהבה רומנטית, ולי זה נראה פשוט טיפשי.

אני עוד ילדה, אך אני יודעת שאין אהבה כנה או אמיתית יותר מאהבה הורית. 

כי אני ילדה, אבל כשאני מאכילה אותה ומרגישה איך אני שובעת עם כל ביס שנכנס לקיבתה, אני יודעת.

וכשהוא מצליח סוף סוף לעצום עיניים ולישון והרווחה וההקלה שאני מרגישה בגופי שלי, אז אני יודעת.

חוסר השקט כשהם בוכים, או האופוריה כשהם מחייכים, חוסר האונים מול הכאב שלהם, אין יותר חזק מזה.

הם מיוחדים בהחלט, הם מיוחדים בין המיוחדים ורבים נרתעים מהם, חוזרים ואומרים לי שלא כל אחד יכול היה לעבוד איתם, ולי זה לפעמים קשה להבין.

ואין טעם להיכנס לדקויות של כל אחד מהם, אני יכולה לכתוב על כל אחד מגילה, לדבר עליהם שעות.

וגם לא למקומות שבהם קשה, ולפעמים גם אני חסרת סבלנות או מרוחקת.

כי אני עוד קצת ילדה בעצמי, אבל כמה שאני אוהבת אותם, כאילו עוד רגע אחד, והלב שלי יתפוצץ.

היא שאלה, והעירה את כל השדים שלי. 

*******, ככה היא קוראת לי. הלוואי ויכולתי לכתוב אותיות במקום הכוכבים, אך זה לא אפשרי.

ככה היא קוראת לי. אני אומרת את זה בקול, שוב ושוב, כאילו אם אגיד את זה מספיק תצליחו להבין לבד.

היא קוראת לי כך ואני אוהבת את זה. 

היא מנהלת את המקום, היא ה"בוסית". אולי אחרות רואות אותה באור שונה אך אני מאוד מעריכה אותה.

אני מכבדת אותה כמנהלת, ויחד עם זה מרגישה בנוח לפנות אליה עם כל בעיה. 

נעים לי לדבר איתה, בהפסקות או בסוף היום, על הילדים, על העבודה או סתם על החיים.

אני מעריכה אותה כבעלת סמכות, ואני מוחמאת כשאני שומעת מאחרות שהיא מעריכה אותי.

היא מחפה על חסרונה של הרכזת שאמורה להוות עבורי את המקור התומך, העוזר, המקשיב, והיא עושה את זה נפלא. 

היא מבררת אם אני מרוצה, ונכונה לפעול כדי לשפר את התנאים שלי, לגרום לי להרגיש יותר בנוח, יותר טוב.

אני לא יודעת אם היא אשת השנה שלי, אני לא ממהרת לחלק את התואר, אך אני חושבת שתפקיד המנהלת משפיע המון על אופי השירות, והיא בהחלט מנהלת מעולה. 

בזמן האחרון כאבי ראש בלתי פוסקים, תורים לרופאים, בדיקות, כדורים.

היום היה יוצא דופן, לא הצלחתי לתפקד, חשבתי שאם אקום אתעלף, זה היה כאב נוראי ונרדמו לי הרגליים והידיים.

מחסור נוראי בצוות, הסייעת השנייה מרגישה גם היא רע, והילדים בנוכחות מלאה. ניסיתי להשאר, ניסיתי לתפקד. 

לא הצלחתי לעשות כלום, הרגשתי מנומלת עם פצצה בראש. הגיעה גננת מחליפה, הוחלט שאלך הביתה.

לא הייתי מסוגלת לנהוג, התקשרתי לאמי שתבוא לאסוף אותי, ישבתי בחדר ההחתלות, רועדת ובוכה.

היא באה לראות מה קורה איתי. 

"מה קורה *******?" (אתם שומעים איך היא קוראת לי?)

(תוך כדי שאני כותבת היא מתקשרת לדרוש לשלומי).

היא נשארה איתי קצת, דיברה איתי, סיפרה על חוויותיה שלה עם מיגרנות, ואיך זה יכול להיות נורא. 

הנחתה אותי קצת מה לעשות כדי להקל על עצמי, ואז ערערה אותי עם השאלה הבאה:

"******* את אוכלת?"

בלבול, הפתעה, וכן נחרץ.

"כי אני לא בטוחה שאת אוכלת".

שאלה אחת קטנה, הבעת פנים, הבעת דאגה, וכל השדים שבי התעוררו. 

כמה פעמים בעבר, כמה סיטואציות ואנשים, כמה רציתי שמישהו ישאל אותי את אותה השאלה בדיוק, ואני אענה את אותו כן נחרץ, אבל יהיה ברור שזה שקר. כמה שיוועתי לזה בעבר, ודווקא היום זה הגיע, כשאני באמת אוכלת. 

זה הגיע היום אבל זה החזיר אותי אחורה וחיזק את כל הרצונות והחשקים הלא בריאים. 

להפסיק לאכול, לרדת במשקל, לרזות המון, להדאיג. אני באמת אוכלת, וכמה הייתי רוצה שלא. כמו שאני מודעת לכמה הרצונות ההרסניים הללו תוקעים אותי מאחור. 

הכול קם לחיים, כל החשקים לההרס, לצום, לחתוך, לשקוע, לטבוע. הכול צץ ועלה, והרצונות עלו על גדותם, ובפועל?

בפועל, אחרי ביקור בטר"מ שהבהיר שאני לא עוברת שבץ או משהו בכלל, חזרתי הביתה, אכלתי המון, וקראתי ספר.

"את בטח מדירה הרבה שינה מעיני אמא, נכון?"

נכון.

אם רק הייתי מצליחה להסביר לכם, כמה כל דבר כזה מבלבל לי את הבפנים, מעלה בי אלף ואחת מחשבות, רגשות, תהיות, רצונות, דאגות, חרטות, תקוות. אם רק הייתי מצליחה לתאר את גודל הפלונטר שכל דבר קטן יוצר אצלי בראש, אם רק הייתי מצליחה לכמת את גודל הבלבול. אולי היה יותר קל. אולי היה קצת יותר שקט. יחסי אנוש, אני צריכה להתמודד עם אנשים. מולה, מול הסייעת השנייה, שאר הצוות, הרופאים. כולם רוצים בטובתי, דואגים, אולי אפילו משחקים לפי החוקים שלי, אבל אני מבולבלת מול זה. אני לא יודעת מה להרגיש, מה לא להרגיש, איך להתנהל או לא, הכול מבלבל לי, הכול שונה, ומעורער. הפלונטר מסורבל, ומאיפה בכלל מתחילים? 

הפוסט הקודם הוחזר לטיוטות, ויפורסם שנית כשיתאים שוב. אם קראתם אותו, תבורכו. אם לא, אולי בפעם הבאה?

כנראה שיש דיסוננס בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני משדרת.

כי גם כשאני רגועה, שלווה, אנשים שואלים אותי מה קרה.

פעמיים נלקחתי לשיחה על ידי המנהלת שאמרה שפנו אליה אנשים בטענה שאני לא מרוצה.

אני שמחה לדעת שאם זה היה המצב יש למי לפנות, והיא מוכנה לפעול כדי לשנות את המצב, אך זה לא המצב, ואני לא יודעת מי ולמה פנו אליה.

פעם ראשונה ניחא, באמת התלוננתי באותו היום, אבל לכולם קורה שיש יום שקצת קשה, שמשעמם, שקצת אין כוח. אבל פעם שנייה זה כבר דפוס.

ניסיתי להסביר לה, שזה כך גם בחיי הפרטיים, מחוץ לשירות, שיש משהו שאני משדרת שאני לא מודעת אליו.

אולי אני פשוט לא אדם נלהב. אני לא מחייכת הרבה, לא צוחקת יותר מדי. גם כשמשהו מצחיק אותי, לרוב לא אגיב לכך חיצונית, יהיה לי מצחיק, אך לא יראו זאת עלי. 

אדישות?

לפעמים אני באמת אדישה, קצת אפאתית. אני לא מתלהבת מדברים כמו אנשים אחרים, אך גם כשלא רע לי, שאפילו טוב לי, אנשים לא מפסיקים לשאול אם אני עצובה, מה קרה, ולמה אני ככה. אני לא יודעת, זו פשוט אני.

לפעמים השאלות עצמן, מעציבות אותי, או מוציאות אותי מהשקט שלי. כי מהמקום הטוב שלי, הפרו את השלווה שלי, והכריחו אותי לזייף, לנסות לשדר משהו אחר, לחייך, להראות שמחה, להשתנות. 

מפרים לי את השלווה ואני נותרת מתוסכלת, מתעסקת בשאלת מה שידרתי, מה הייתי צריכה לשדר, איך אני צריכה להתנהל, איך האחרים היו צריכים להתנהל, מסתבכת בפלונטר הזה שלא ביקשתי כלל.

וכשלא טוב לי, המצב חמור פי כמה. לעיתים אני נדרשת לעשות דברים שאני לא אוהבת, כמו כל אדם בעולם, ולעיתים אני נדרשת לא להראות את אי שביעות הרצון שלי, לפי הסיטואציה. כמה שקשה לי לעשות דברים שמקשים עלי, כמו לצאת מהבית, למקומות שאני לא אוהבת, קשה לי פי כמה לא להראות שכך אני מרגישה. אם רק היו מפסיקים לשאול אותי אם אני בסדר כל הזמן. לא, אני לא בסדר. אני לא בסדר אבל אם הייתם מפסיקים לשאול הייתי קצת יותר בסדר, כי הייתי יכולה להתמודד נטו עם הקושי ולא להסתבך עם הדרישה הבלתי סבירה להראות ולהוכיח שאני בסדר.

אך מסתבר שגם כשאני באמת בסדר, חושבים שאני לא. חבל.

לפעמים אני אדישה, לפעמים אני מנותקת, ולפעמים אני בעולם שלי, אך לפעמים זה רע ולפעמים זה טוב, ונראה שבשני המקרים אני משדרת משהו לא מרוצה, שמעורר צורך של הסביבה לתחקר ולוודא שאני בסדר, רק שהצורך הזה, בכל אחד מהמקרים, רק מחמיר את המצב.

ועוד לא התחלתי לדבר על המקרים הבודדים בהם אני כן צריכה שמישהו יושיע אותי וישאל אם אני בסדר, ומה קרה, זה מסבך את הניתוח של הסיטואציה לרמה שהיא מחוץ ליכולת שלי. 

תמיד חושבת על אותה הפעם שהיא ביקשה שאבוא אליה כדי לצבור כוחות לשבוע החדש, ואני פשוט לא הבנתי, איך זה שאבוא אליה יעזור לה לצבור כוחות, הרי זה דורש מאמץ. אם היא מרגישה שהיא צריכה אנרגיות, להתחזק, למה היא לא ישנה, או שוכבת במיטה עם ספר, או סתם לבד עם המחשבות שלה. אבל כנראה שאני חריגה, שהדרך שלי אינה המקובלת, ושאנשים נהנים ממפגשים חברתיים, קטנים או גדולים, בודדים או מרובים, אך נהנים.

בסופו של יום, כל מפגש חברתי הוא עבודה, הוא מאמץ, והוא קשה. אך אני עושה למרות זאת. רק תשתדלו בבקשה, לא להקשות עלי יתר על המידה. אל תשאלו אם אני בסדר. או שאני כן או שאני לא, בכל אופן השאלה מפריעה לי.

ככל שאני ממשיכה, עולות לי עוד ועוד תהיות, עוד גורמים ומשתנים, וכנראה שאין תשובה חד משמעית, והדברים אינם קבועים. ככה זה.

כרגע, הלוואי והייתי יכולה להשאר בבית לעד. לקבל פטור מכל מפגש חברתי שהוא.

01:45

רק סיימתי לכתוב ויצאתי לדרך, רק כדי להזכר שכשזה רע זה נורא. זה היה נורא. בכל צורה שהיא. אני יכולה להתחיל למנות את כל הדברים שהיו לא טובים ושהפריעו לי, אבל בסופו של יום, הייתי חסרת שליטה, במקום לא מוכר, רחוק מהבית, חסרת אונים, וזה היה נורא. כאב לי פיזית מרוב שזה היה לי רע, נאלמתי לחלוטין, גם כשהיא ממש ביקשה שאדבר, ניסיתי הכי חזק שלי להראות לפחות מינימום בסדר אבל לא הצלחתי. היא רצתה שאדבר, שאהנה, שאזרום, שלא אראה מסכנה, אני הייתי עסוקה בלשרוד. לשרוד. להגיד לעצמי כל דבר שירגיע אותי ולו מעט ויצליח להשאיר אותי שם בשפיות עד שאגיע הביתה. והנה אני בבית. לא יודעת איך אתחיל שבוע ככה, כבר במינוס משמעותי של שעות שינה. לא יודעת איך אשרוד את מחר. אבל כל זה לא מעניין. אני בבית. במיטה שלי. ויציאה כמו היום, לא תקרה שוב לעולם. שום דבר מחוץ לגבולות המוכר והבטוח. לא ברור איך אצליח לקום מחר. 

תמיד קשה לאנשים שהם יוצאי דופן מבחינה מסוימת על החברה, כי כשאנשים לא רגילים למשהו- קשה להם לקבל אותו, אפילו אם זה לא נעשה בכוונת זדון.

"ואז מה?", אני לבד. 

כי הסטנדרטים גבוהים, הציפיות בשמיים, ואני לא רואה סיבה להוריד את הרף.

כולם צריכים לעמוד בו, אני והאחרים, אך אני יכולה לשלוט רק בעצמי. 

מתנשאת, ביקורתית, עסוקה בלי קץ בתיקונים.

זו הייתה מילה מיותרת, כאן המבט לא נכון, עדיף היה להגיד כך במקום כך, פה היה צריך לשתוק, שם הבעת פנים שונה, לא מספיק טוב.

אף אחד לא מספיק טוב, גם לא אני, אך אני הכי קרובה לשם, הכי מתאמנת, הכי מבינה, הכי מודעת, כל השאר, פשוט לא מספיק טובים.

מאכזבים בלי הפסקה, טועים כל הזמן, ואני שותקת, מתקנת בראש, פוסלת, ונשארת לבד.

כי גם כשאני ביחד, ואפילו כשיוצרת קשרים, חברים, אני לבד. לבד עם עצמי והתיקונים, ההערות, הפסילות, לבד. 

אני מתנשאת, כי אתם לא מספיק טובים, אתם טועים ומאכזבים אותי ואתם אפילו לא מודעים. 

את יכולה להתווכח איתי שאיני מתנשאת, העניין תלוי הגדרה, אם התנשאות פירושה שיש ביטוי חיצוני לעניין כך שאחרים ירגישו בהתנשאות, אז אכן, איני מתנשאת כלל, אך אם מתייחסים למחשבות, לרגש העליונות, גם אם אני לא מראה כי כך אני מרגישה, והאחרים לא חשים זאת בי, כאן אני מלכת ההתנשאות.

ואני מחפשת את האדם המושלם, זה שלא יטעה, תוך שאני מנסה ליצור עצמי כזאת. לפעמים אני מתעייפת, כל כך הרבה טעויות, ממני ומהסובבים, את שלי אנסה לתקן, מהם פשוט אתרחק, פיזית או מנטלית, ובסוף תמיד לבד. 

כמהה כל כך לקשר עמוק, למשהו שינצח את כל הטעויות, את כל התיקונים ולא יצליח להפסל. מחפשת הזדמנויות בכל מקום, למצוא את האדם המתאים, האדם המושלם, הלא קיים. כמהה כל כך לקשר עמוק, כך שבסוף נשארת לבד. כמה שכולנו בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת כל כך שונים. כולם אותו הדבר ואני לא מצליחה להבין אף אחד חוץ מעצמי, ואף אחד לא יבין אותי.

אני אוהבת את הלבד, טוב לי איתי, אני הרי הכי שיש, מעל כולם, אך לפעמים, הלבד בודד. כי כשאני הכי, ורק אני יכולה להבין כמו שצריך, לעשות, לייעץ, לשתוק, לדבר, להגיב, להיות, אז אף אחד לא יכול לעזור לי, להיות שם בשבילי, להקשיב, להבין, להתקיים בעולם שלי. אני לבד. אף אחד לא יבין אותי לעולם. אני לבד.

גם כשאני ביחד, אני לבד.

לא הצלחתי להסביר מספיק טוב, והפוסט הזה, לא עומד בסטנדרטים שלי, לא מספיק, ואני מאוכזבת, מנסה לתקן, מנסה לסדר, מנסה לשפר, כועסת. 

מתוסכלת. 

לבד.

יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב, וכל כך הרבה תיקונים. זה לא מספיק טוב. פשוט לא.