מחר יהיה מחר

אבל אנחנו כבר שעות תקועים בפקקים בדרך לגשר, כי אף אחד לא חוצה אותו.

מקסימום קופצים ממנו.

(בנתיב הנגדי עומס בגלל סקרנים).

מחר. שש שנים. הלוואי ולא יהיה מביך. הלוואי ויהיה טוב. 

זה כמו כרטיס הביקור שלי,

הדרך שלי להציג את עצמי לעולם. 

לכן אני אעשה הכול כדי שהוא יהיה טוב.

וכשאחרים יגיעו, אמסור אותו בגאווה. 

שכל פרט בכרטיס יהיה ראוי, החל מהעיצוב, דרך הרשימות, ועד לפוסטים עצמם כמובן.

לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אבל בגדול אני מרוצה ממנו. 

הבעיה מגיעה דווקא כשאני מרוצה ממנו, כי זה כרטיס הביקור שלי, וכך אני רוצה להציג את עצמי לעולם.

אבל אי אפשר. הבלוג אנונימי. 

וכנראה שגם מעניין אנשים הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. 

לינק זה אפילו יותר קטן מכרטיס ביקור.

הייתי רוצה לשלוח לינק לאנשים מסויימים - הנה, זה כרטיס הביקור שלי, זה העולם שלי, רוצים להיות חברים שלי?

"אובחנה כסובלת מהפרעה דיסטימית, בציר 2, אישיות נמנעת."

אולי זה נכון. אולי. כי אני כל כך רוצה אנשים. ומצד שני אנסה להתחמק כמה שרק אפשר. 

עדיף לבד. תמיד עדיף לבד. אבל לפעמים אנשים קורצים לי, ואני רוצה את הקשר, רוצה את החברות. אבל עדיף לבד.

והדרכים שלי, הן נוראיות, אני לא יודעת לתקשר, אני לא יודעת להתחבר, אני לא יודעת לעשות רושם טוב. אני לקויה חברתית.

אבל זה. פה. המקום הזה. הדף הזה. הלינק הקטן הזה.

זה כרטיס הביקור שלי.

ואני אוהבת אותו ובעיקר גאה בו.

כי הצלחתי ליצור מקום שאני אוהבת ושאני מרגישה בו ראויה ובטוחה. 

זה כרטיס הביקור שלי.

חבל שאני לא יכולה להראות אותו לכולם.