מחר יהיה מחר

פוסט לא אופנייני. 

לא אוהבת פוסטים כאלו. 

אני אוהבת את הפוסטים על רגשות ותחושות ומחשבות שמלאים בדימויים ומילים יפות וגבוהות אבל לא הפעם.

כי הגיעו מים עד נפש. 

(וזהו, פה נגמרה הכתיבה ה"יפה").

אחרי חופשת הפסח יתקיים מבחן במתמטיקה. 

חמש יחידות. 

בחירה שלי. 

בעבר היה לי קל במתמטיקה והציונים בהתאם. 

בכיתה ט', הכניסה לתיכון, התחיל להיות קושי. 

לעיתים נעזרתי באבי, כשעוד יכול היה לעזור לי.

שנה שעברה בכיתה יא, שקלתי לרדת לארבע יחידות, כי הקושי היה רב מדי, ושוב, הצינוים בהתאם.

אך בסופו של דבר החלטתי להשאר, שוב בעזרת אבי, שאת החומר כבר לא זכר, אך עזר לי לבנות תוכנית עבודה.

והשנה יב', שנה אחרונה, בגרות אחרונה. 

חופשת פסח שאחריה מבחן, ואז עוד מבחן, ומתכונת והבגרות. 

ורמת הייאוש וסף התסכול כה גבוה כרגע, רק שעכשיו אין אפשרות לרדת לארבע. 

החומר רב וקשה מדי.

אך זו בכלל לא הפואנטה שרציתי לדון בה.

הפואנטה היא שכיום אי אפשר לגשת לבגרות בלי עזרה של מורה פרטי.

הפואנטה היא שניסיתי מאוד להלחם בזה, ולהצליח בכוחות עצמי, ולא להכנע.

אני רוצה לגשת למר שר החינוך ולהגיד לו שהגיע הזמן לשינוי.

כי לא ייתכן שבשביל לצלוח בגרות במתמטיקה חייבים להעזר במורים פרטיים.

זה לא הגיוני מבחינה כלכלית, זה לא הגיוני מבחינה חינוכית.

איפה מקור הבעיה? רק אנשים מוסמכים יוכלו להגיד, אם זה במורים, בחומר, בשיטת הלימוד.

אני לא בטוחה. אבל זה לא תקין.

זה פשוט לא תקין.

כל החברות וכל הילדים מהשכבה שסובבים אותי נעזרים במורה פרטי חוץ ממעטים. 

החריגים לא הולכים למורה פרטי.

ביניהם אני. 

אבל עכשיו אני נכנעת. וזה מתסכל אותי כל כך. 

מכמה סיבות. ראשית כי אני בספק עד כמה מורה פרטי יוכל באמת לעזור לי. 

ושנית ויותר חשוב, כי זה מתסכל שהמערכת מביאה אותי למצב שאני מוכרחה להעזר במורה פרטי על מנת להצליח במתמטיקה.

למה? למה להביא את התלמידים לנקודת תסכול כזו?

למה לאלץ את ההורים להוציא כמויות כסף לא מעטות בשביל משהו שאמור להיות "חינם". 

איפה ההגיון? איפה החינוך?

אני כל כך מתוסכלת. מתוסכלת ומיואשת.

רציני חופש פסח. 

אך הקרבתי אותו לטובת לימודים למבחן במתמטיקה. חמש יחידות. חשוב. 

וכרגע נראה שלשווא. מרגיש שבזבזתי את זמני. 

אני בחרתי בחמש יחידות. כי זו הרמה המתאימה לי. 

כי אני מסוגלת לחומר הזה. 

אבל משהו במערכת הדפוקה הזו הביא אותי להתחרט כל כך על הבחירה הזו. 

להתחרט ולהתמלא ברגשות תסכול וייאוש.

שמישהו ייתקן את זה. שמישהו ייתקן. 

להצליח במבחן במתמטיקה לא צריך להיות משימה בלתי אפשרית.

ובכלל לא התחלתי לדבר על כך שחשבון זה בכלל לא נושא. 

הילול המחשבון. והתלמידים כבר לא יודעים את לוח הכפל. 

זה נוראי. 

אקדים ואומר שאם מישהו מכם חותך ומושפע מטריגרים, קחו בחשבון שאם תמשיכו לקרוא, כנראה שתחתכו. 

אמשיך ואומר שאם עניין של חתכים מגעיל מישהו מכם, חסכו מעצמם.

אני פשוט בהיי מטורף. זה כמו סמים. 

התלבטות והתלבטות ופחד מצמרר וחוסר רצון לחתוך. 

אבל בכל זאת עשיתי את זה.

אחד קטן ועלוב ואחרי כמה דקות של אגירת אומץ אחד ענק.

וכל כך הרבה דם. 

קרעתי את ים הסוף של הרגל שלי.

כל עם ישראל יכול היה לעבור שם.

צחוק היסטרי. צחוק מטורף. 

ממש סוטול.

פסיכית. 

ונתתי לשלולית להצטבר. 

והמצאתי סיפור ממש כמו סוכנת חשאית.

דאגתי לאליבי. ישבתי וניקיתי את כל הראיות בכמה שיותר שקט.

זרקתי אותן מחוץ לחלון. יצאתי מהדלת באמצעות אליבי נוסף, אספתי את הראיות מהחצר, הלכתי לבית של השכנים והשלכתי את הראיות בפח שלהם.

חזרתי וחיזקתי את האליבי שלי והייתי שמחה.

במיוחד. שחלילה לא יחשדו.

והיי. התגעגעתי לזה.

זה היה כל כך יפה.

אפילו הרצפה הסכימה איתי. 

שרק אחרי מלחמה קשה ואימוץ שרירים הצלחתי לגרד ממנה את הדם. 

זה היה כל כך כיף. 

הימים הבאים יהיו קצת כואבים. נשרוד.

יכול להיות שנשאר בי כלום? 

רק מכונה של מילים. זה מה שאני.

ואני אגיד לכם מה, אני ממש אוהבת את זה. עכשיו כשחושבים על זה.

מכונה של מילים. 

כי אז מי צריך להרגיש? מי צריך להתמודד?

אני רק עוברת דברים בשביל לירות מתוכי מילים. להעלות את מה שקרה על כתב.

גם אם אף אחד לא יבין. אוסף של מילים. משפט פה, מילה שם. 

זה באמת משנה?

דבר ועוד דבר ועוד דבר ואחד קטן נוסף. 

מילים ועוד מילים. כל כך יפה. כל כך פשוט.

הלוואי והמכונה שלי הייתה מוצלחת יותר.

היא בסדר, מתפקדת, אבל לא הכי טובה. לא מושלמת.

רק לירות את המילים החוצה. ולקוות שהתוצאות יהיו טובות. יפות.

אולי אפילו מהפנטות. 

כי קורה דבר ועוד דבר ומי עומד בקצב? 

רק המילים. חצי משפט ועוד פסקה. 

וחוזר חלילה.

אז מה יש לה לירות היום?

מגרדות לי העיניים. ונתתי לה את העוגה. וקיבלתי חיבוק. 

ואכפתיות. ואמא כתבה מכתב והיה כתוב בו "מלאך". 

וצילום לספר מחזור והשיער מכוער. 

אוכל ואוכל ועוד אוכל. ואחר כך עוד קצת. כמו ברווז שמפטמים אותו. 

רק שאני גם הברווז וגם המפטם. חלילה להשקל. נזק רב.

כל כך רציתי לחתוך. אז, וגם אז. אבל אולי ארצה להפסיק וידוע שזה התנאי. 

אני חייבת את הקלף הזה של "תראי לא חתכתי X זמן, אני בסדר". 

לא רוצה שוב לשקר. מצד שני, איזה נזק כבר יש בזה? 

תמיד אמרתי שזה בולשיט כל המלחמה בהרס עצמי. רוצים להפסיק אז מפסיקים.

הנה, תראו אותי. תראו איזה יופי. אמרתי ואני מקיימת. קלי קלות. 

או שלא. 

שקט. די. 

צריך ללמוד על השואה. 

אתם אנשים טובים אתם. 

סתם לא, כולכם אותו חרא. בדיוק כמוני. 

שאני עצובה. אני רוצה להגיד לכם שקשה לי. 

אני רוצה להגיד לכם באמת. 

אבל חוסר הלגיטימציה לבעיות מוציא אותי מדעתי.

וזה לא אתם, זו אני. 

כי גם אם תתמכו, אני אדע שלא בצדק. 

אני אדע שאת הכול אני הבאתי על עצמי, ואת הכול אני ממציאה ומנפחת ומגזימה והופכת לסיפור גדול. 

כי אני צמאה לדאגה שלכם. לרחמים שלכם.

והכאב הכי גדול שלי הוא שאני לא יודעת אם אני עדיין עושה בכאילו, או שעכשיו באמת קשה לי. באמת כואב לי.

או שאני רק צריכה את הדאגה. שאני רק ממשיכה להעמיד פנים כי אני נמשכת לבעיות כמו פרפר לאש. 

זה משגע אותי. זה מטריף אותי ומוציא אותי מדעתי. 

יותר מכל דבר אחר. 

חוסר הודאות הזה. 

אני לא בסדר עכשיו? קשה לי? עצוב לי? מפחיד לי? 

לא ולא, אני סתם עושה. זה בכאילו. זה לא באמת. 

אבל אז למה? 

אני רוצה להגיד לכם שאני עצובה. אני רוצה להגיד לכם שאני מיואשת וחסרת כוחות וחסרת שמחת חיים. 

אני רוצה להגיד לכם באמת. 

אבל אני יודעת שאלו רק העמדות פנים שלי. אז אסור להגיד.

גם לא לעצמי. תפסיקי להעמיד פנים. תפסיקי לעשות בכאילו.

הכול בסדר איתך ואת יודעת את זה. אז פשוט תפסיקי.

זה בדיוק אותו הפוסט רק במילים פחות טובות. 

אבל זה לא עובר. המלחמה הזאת. מתישה אותי. 

אל תרחמו עלי. אל תדאגו לי. אל תתייחסו אלי בכלל. 

אני חייבת ללמוד להפסיק עם ההצגות האלו. 

אני לא אשרוד איתן.

ומחר זה קורה פעמיים. אותו דבר שנותן לי אויר לנשימה. שאני מחכה לו בקוצר רוח. ומשלמת ממיטב כספי עבורו.

וכולם חושבים שאני משוגעת על כמות הפעמים וכמות הכסף, אבל אני יודעת שזה האויר לנשימה שלי, אז אתן מה שצריך.

ומחר, פעמיים. לא פעם אחת. ולא בא לי על זה. וכבר אי אפשר לבטל. 

לא מתחשק לי. אני רוצה רק להשאר בבית. אני לא רוצה לצאת מהבית.

וזה מלחיץ אותי. 

איך זה הגיוני? איך זה יכול להיות שאת זה אני לא רוצה? את כל השאר אני מבינה, אבל את זה? 

אני כבר לא מבינה כלום.