מחר יהיה מחר

הן רק מאיימות כל הזמן לצאת, הדמעות.

מציצות קצת לראות עולם, נבהלות, וחוזרות חזרה.

כאילו שני אנשים שונים בתוך ילדה אחת. 

שוב ילדה בבריכה. 

רק שהפעם הסיטואציה שונה.

אולי זה אפילו ים.

ואיש גדול ומאיים עומד מעליה ומטביע אותה. 

מחזיק אותה מתחת למים אל מול קהל של צופים.

שעומדים בחוף ומסתכלים. 

הם מסתכלים איך האיש הגדול עומד ומטביע אותה.

והיא נלחמת בו, מנסה לשאוף אויר, מנסה לעלות למעלה, מנסה. 

הוא לא מתייאש, ממשיך לדחוף אותה כלפי מטה, שלא יהיה לה אויר, שתחנק, שתטבע.

אך גם היא לא מתייאשת. כמעט.

זה מחזה מרתק, עומד קהל גדול וצופה.

העניין הוא, שזה עולם בדיוני.

הענק והילדה, אחד הם.

יצור אחד שנלחם בעצמו. ילדה וענק יחדיו. 

וזה, כבר מחזה מרהיב הרבה יותר.

אך כאמור, זה עולם בדיוני.

וההמון הצופה, גם הוא, רק פרי דמיונו של היצור הנלחם, הלוא הוא אני.

סך הכול, הצגה. 

סך הכול, 

אשליה.

יצאתי.

כמו נערה נורמאלית. למספר מקומות שונים.

עם חברות, עם האוטו, עם המוזיקה, והריקודים. 

בהתחלה בקרבת מקום ואחר כך לעיר הגדולה, למקום הומה אדם.

בסופו של דבר, נהניתי מאוד. במיוחד במסיבה ההיא. 

לא מעוניינת לספר בדיוק מה קרה, לא אוהבת פוסטים כאלו, ואולי זו אני שטועה, וזה בעצם מה שמעניין.

שעשה לי מאוד טוב על הלב לראות מקום מלא בהומואים. 

"אף אחת לא לסבית, אף אחת לא לסבית. את לסבית?

וואי וואי וואי. את דו מינית?

וואו.." *פרצוף המום* - אני עד כדי כך משדרת וייב לא לסבי?

היה לי שם כיף. 

למרות ההוא שניסה לשכנע אותי לנשק אותו, ולמרות שכשסירבתי הוא ניסה לגעת בי קצת ובסוף היינו צריכות ללכת משם. 

היה לי כיף. לראות המון הומואים. 

ואני לסבית קטנה ותמימה שאפילו לא מאמינים עליה שהיא לסבית.

מזכיר קצת את השיחה ההיא, על מראה, ומטרות.

"את באמת משדרת עדינות, עד שאת מדברת". כואב. 

אני צריכה להיות כנה איתכם, אני צריכה רגע שתתנהגו איתי כמו עם שמלה מיוחדת, ותקראו עד הסוף, בשביל השקט הנפשי שלי.

אני לא יודעת איך להסביר,  את האובססיביות הזו, הפרנויות, הרצון לדימוי מסויים, הפחד. אז בבקשה תקראו. 

כי אני מרגישה שמה שכתבתי עד עכשיו לא מספיק טוב. בכלל לא טוב. אבל אני לא רוצה למחוק. אז אכתוב משהו אחר. 

ואתם תקראו אותו ואולי תקראו גם את הפוסט הקודם, כי זה לא היה מתכונן, והקודם לא קיבל מספיק זמן במה. 

זה לא באמת משנה אם תעשו את זה או לא. מה שמשנה זה שאני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. 

הסברתי, נימקתי, סידרתי הכול. תהיו טובים אלי. עמוק בפנים אני שמלה עדינה.

באמצע הבילוי, במקום הדחוס, בתוך ים של אנשים, 

אני נלחצתי מעט. 

אחרי הכול, זו פעם ראשונה כזו. 

המון אנשים, זרים, שאני לא מכירה, במקום שאני לא מכירה, זמן לא ידוע, עתיד לא ידוע.

הכול במין תעלומה ועולם חדש. 

מעט נלחצתי. 

אבל כשחיכיתי שהיא תצא מהשירותים הייתה שם מראה. 

ואני הסתכלתי בה דקות ארוכות וכאילו התפצלתי לשניים, אני, וזו שבמראה.

ומי זו זו שבמראה? אני מכירה אותה, היא משלי, היא כמוני, היא בטוחה לי.

וזה קצת הרגיע אותי. חייכתי והסתכלתי על הדמות המחייכת במראה, וחשבתי על זה,

שזה לא משנה איפה אני ועם מי אני, היא תמיד איתי.

אני תמיד איתי. 

ואת מי אני מכירה יותר טוב אם לא אותי? מי הכי מוכר לי אם לא אני?

אז זה בסדר אם יש אנשים זרים ואם אני במקום לא מוכר, 

אני תמיד איתי. 

יום אחד האובססיה למבט לאחור, רגשות האשם, והחרטה, עוד יהרגו אותי. 

תזכרו, אני שמלה עדינה. 

ישנה כזו. 

שאולי אפילו ישנים בה. 

אחת שמשתמשים בה המון, בלי לחשוב, עבור מה שצריך.

לפעמים אפילו לובשים אותה מספר פעמים בלי כביסה בין לבין, כי זו חולצה כזו.

ישנה. סמרטוטית.

לא צריך להשקיע בה מחשבה. לוקחים אותה כי זה מה שיש.

משתמשים מתי שצריך איך שצריך, ובסוף, זורקים אותה.

אולי כי סתם נמאס ממנה.

אולי כי היא כבר בלתי שמישה, אולי היא נקרעה.

או שהיא סתם דהויה, והבד לא נעים.

חולצה סמרטוטית.

הייתי רוצה להיות שמלה עדינה ומיוחדת.

כזו שלובשים רק לאירועים מיוחדים, ונזהרים.

כשמכבסים אותה, לאחר כל שימוש, צריך לכבס אותה ביד.

לאט לאט לנקות, בנפרד, לא יחד עם בגדים אחרים.

היא דורשת תשומת לב מיוחדת, עדינה, וזהירה,

וכך מתנהלים איתה. 

הייתי רוצה להיות שמלה מיוחדת, אבל אני חולצה סמרטוטית. 

סתם, עוד, חולצה סמרטוטית. 

הכול התחיל מילדה אחת שבכתה. 

כי היה לה קשה במבחן.

והיא הלכה לחדר עם ההיא וגם ההיא שהלכו להרגיע ולראות איך אפשר לעזור ולסייע לה.

ואחרי מספר דקות הן יצאו ושאלו אותה אם זה עזר ואיך היא מרגישה.

ועוד ילדה בכתה. 

אולי היא מעט עזרה לי להבין למה הבכי שלהן כל כך צרם לי. 

כל כך עשה לי רע והציף לי כל כך הרבה רגשות הרס.

אולי זה חלק מהמשחק מלא הסתירות שאני משחקת.

כמו אי באמצע ים מלא דגים טורפים.

כאשר הבית הוא האי והים הוא כל דבר מחוץ לו.

וכל התמודדות מחוץ לבית היא מסוכנת עד מאוד.

רק אבהיר, בבית איני מתכוונת למבנה הפיזי (לא רק) אלא על האנשים שהם הבית שלי. ההורים, האחים, ואנשים בודדים נוספים.

וכל השאר זה כמו לצאת אל הים מלא הדגים הטורפים. 

כל כך מסוכן.

מצד שני, חייבים לצאת מהבית.

ונוסף על כך, אני חפצה בכך מאוד.

זקוקה לתשומת לב ולקשר עם הסובבים עד כדי כאב.

אבל זה מסוכן לי.

והדרך אותה פיתחתי היא דרך הרחמים.

אם אהיה במצב מספיק רע, אם מצבי יהיה מספיק חמור, אז אוכל להתמודד.

עדיין לא בטוחה לחלוטין מדוע.

אולי כי אז אנשים יזהרו איתי, יזהרו לא לפגוע בי, הרי אני שברירית.

אבל איך אצור מצב כזה?

אסור לי לבקש באופן ישיר עזרה, זה נוגד את החוקים.

אבל הרצון העז, לעומת המבקר שלא מאפשר לי לבקש בעצמי.

אסור.

צריך שזה יבוא ממישהו אחר.

שמצבי יהיה כה נורא שלא אאלץ להשתמש במילים.

אז, למשל, אחתוך, ואעשה כל שביכולתי להסתיר עובדה זו, בזמן שבתוכי אתפלל עד אינסוף שמישהו יעלה עלי.

וזו רק דוגמה, זה תופס להכול.

הערה קטנה אך חשובה, כפי שנאמר קודם, באי הפרטי שלי, בבית שלי, זה לא קיים.

אני יכולה ללכת לאמי ולהגיד לה "אמא, אני צריכה תשומת לב" ואקבל אותה במלואה. גם בלי לבקש.

אז ילדה אחת בכתה. 

וקיבלה את מנת תשומת הלב שלה, מנת הדאגה.

כל כך בקלות, כל כך בפשטות. 

ואצלי? זה סיפור אחר לגמרי. 

סיבוך שלם.

לעשות רע, להסתיר, לקוות שישימו לב. 

אז הילדה בכתה. והיא ניחמה והרגיע אותה.

ואני רציתי לפרוץ את הדלת ולצעוק.

להגיד לה שהיא בכתה אבל אני בכיתי דמעות של דם.

ולדרוש את תשומת ליבה הצמודה. הדאגה, הרחמים. 

הקרבה.

ילדה אחת בכתה. 

גם אני רציתי לבכות.

אבל כבר הרבה זמן שאני לא מצליחה.

הרבה יותר קל לבכות דם.

אני מתקדמת. עולה על דרך הישר. לא אפסיק. לא אתן למחשבות ביטוי במעשים. רק לפרוק מעט.