מחר יהיה מחר

יהיו שני כיורים, בשירותים שיצאו מחדר השינה. 

שני כיורים, שבהם נצחצח שיניים אחת ליד השנייה ואולי ניתן נשיקה של בוקר טוב מרוב אהבה עוד לפני שנשטוף את המשחה. 

בית קרקע באיזה יישוב שקט, עם המון מרחב ודשא.

קומה אחת. 

חצר גדולה עם נדנדה. נדנדה והמון בימבות ודשא ופרחים.

יהיו חדרי שינה וחדרי משחקים.

חדרי השינה יהיו רגועים, בלי טלוויזיה או מחשב, רק ארון ספרים, ומיטות מזמינות.

הילדים יהיו ביחד, לפחות בילדות, ישנו זה לצד זה, שלא ירגישו לבד, שיהיו מחוברים.

ויהיה חדר עם טלוויזיה, ומחשב, והמון המון משחקים. 

ספרים, המון ספרים. הילדים ידעו להעריך ספרים, וכשיקבלו ספר כמתנה, יהיו מאושרים.

חדר השינה שלנו יהיה מזמין. הילדים יוזמנו אליו תמיד, וירגישו בנוח "להתנחל" בו, כל זמן שיחפצו.

זה יהיה בית שמח. 

שתי אמהות, וילדים. אולי מעט, אולי המון. אין לדעת.

לא כולם יהיו ביולוגים, אם בכלל. 

יש מספיק ילדים שצריכים בית חם. אין צורך לייצר עוד.

זה יהיה בית חם. כל הילדים בשכונה ירצו לבוא לשחק אצלנו, והם יהיו מוזמנים. 

תמיד יהיו ילדים בחצר, ובחדרי המשחקים, עד שהילדים יצטרכו את השקט שלהם. 

את זמן המשפחה. 

יהיה מטבח גדול, שכל אחד ירגיש בנוח להכנס ולאכול כאוות נפשו.

יהיו בו צנצנות עם עוגיות וממתקים. 

יהיה סלון עם ספות נוחות, בלי טלוויזיה. שאנשים ידברו, יתקשרו זה עם זה, ולא יתאחדו סביב מסך. 

יהיו גם חיות, אולי כלבים אולי חתולים, אולי ארנבות או אוגרים או שרקנים. אלו שיצטרכו אותנו, ואלה שנאהב. 

זה יהיה בית שמח, חם, ומלא באהבה.

כולם ירצו לבוא לבית הזה.

לבית שלי.

לבית שלנו.

אני ומשפחתי.

כשחושבים על זה, יש לא מעט אלמנטיים שמזכירים את הבית שלי. 

כנראה שההורים שלי הצליחו.

אני רק אקח את זה צעד אחד קדימה, אוסיף את הייחודיות שלי, ואת החלומות האישיים שלי.

יום אחד זה יקרה.

אני חייבת לקוות.

אולי כדאי שלא תגיבו דברים שיגרמו לי להרגיש נורמאלית או מאושרת. איכשהו זה מלחיץ אותי. 

המהות שלי היא העצב, הכאב, ואולי חשוב שלא תשכחו את זה, כי אולי, אבל רק אולי, אני לאט לאט מתחילה לשכוח.

ואני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה לאבד את המהות שלי. היא אני. אז בבקשה, תהיו עדינים. תהיו קשובים לי.

נראה שעברנו מקיצוניות אחת לשנייה. 

פעם הנשים הוכרחו להשאר בבית במטבח ולטפל בילדים ובבעל. 

לא הייתה אופציה לאישה לצאת ולנהל קריירה.

היום נראה שזה הכרח.

כששואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה אני אומרת עקרת בית.

אני לא רוצה לעבוד. אני לא רוצה קריירה. אני רוצה להשאר בבית ולטפל בילדים.

ואין פעם שאני לא מקבלת פרצוף, חוסר הבנה, והתנשאות.

איזה מין אישה את? את לא רוצה קריירה? את לא רוצה לעבוד? את רוצה להיות תלויה כל החיים שלך ולא לפרנס את עצמך? 

תפסיקו. 

אתם חותרים להגשמה עצמית, לא? מימוש פוטנציאל? עוד כל מני מושגים יפים שאתם זורקים?

אני חושבת שהעבודה שאני אהיה בה הכי טובה בעולם זה להיות אמא. 

זה התפקיד שהכי מתאים לי מכל התפקידים בעולם. 

זה מימוש הפוטנציאל שלי. להקדיש מאה אחוז מעצמי לגידול ילדים. 

אז למה אני צריכה להתנצל על כך? למה אני צריכה להרגיש שאני לא אישה, שאני נחותה וחסרת שאיפות ולא ממומשת?

אז שיוויון זה טוב ויפה, ומי שרוצה לצאת לעבוד ולפתח קריירה אני האחרונה שתעצור בעדה, אבל למה להכריח אותי?

למה לא לקבל את זה שיש כאלו שלא מעוניינות בכך אלא מעוניינות להשאר בבית ולגדל את הילדים?

מישהי אמרה לי שזו שזכותי אבל זה בזבוז פוטנציאל, ולאחר דיון קצר אמרה שאולי זה הכי טוב בשבילי אבל לא הכי טוב בשביל העולם.

אז אגיד יותר מזה, אני מאמינה, שאם אשקיע מאה אחוז מעצמי בגידול וחינוך ילדים, ואשלח לחיים ילדים שיגדלו להיות בני אדם טובים, 

אז תרמתי המון לעולם. 

אולי אפילו יותר מאשת קריירה מוצלחת. 

אני נולדתי עם הרצון הזה. עם הכמיהה הזו. 

כילדה קטנה הייתי עומדת מול המראה, מוציאה את הבטן הכי חזק שרק יכולתי, ומדמיינת שאני בהריון.

ואחר כך הייתי הולכת לישון ומתפללת שאיכשהו בדרך קסם אקום בבוקר בהריון. 

הדבר המוזר הוא, שכמישהי שכל השאיפות שלה בחיים זה להיות אמא, 

אני מאוד מבינה את מי שלא רוצה ילדים. 

ילדים זה לא פיקניק. וזה לא משהו שעושים כי סתם רוצים או כי החברה לוחצת. למרות שככה זה עובד בפועל.

אז דווקא בגלל שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם, אני כל כך מבינה את מי שלא, וממש לא תומכת בהבאת ילדים בכל מחיר.

יש מספיק ילדים בעולם. ויש מספיק רוע בעולם. לא צריך להוסיף. 

לא צריך להביא ילדים למקום כזה אם אתם לא מוכנים להם ולכל מה שכרוך בכך. 

יום אחד אני אהיה אמא.

ואני אהיה האמא הכי טובה שהעולם הזה אי פעם ראה.

כשעולה בי הדחף להרס עצמי בעוצמות חזקות במיוחד, אני מנסה למתן אותו במחשבה על הילדים העתידיים שלי. אמא שלהם צריכה להיות בסדר.