מחר יהיה מחר

אנשים חושבים שזה מוזר, כשאני מתכוננת למצבים נוראיים.

לומדת את שפת הסימנים, כי חשוב לדעת.

לפעמים רואה טלוויזיה בעיניים עצומות, ומנסה לעקוב רק משמיעה, כדי לתרגל.

או להבדיל, להנמיך את הווליום ולצפות על השתק.

לנסות להגיע מהחדר לשירותים בעיניים עצומות, או לבדוק כמה זמן אני יכולה לא לדבר בלי שלא יבינו אותי.

להתיישב על כיסא מחשב ולנסות לנוע במרחב מבלי להזיז את הרגליים, או להכין אוכל ולהתלבש עם יד אחת קשורה.

לתרגל. להיות מוכנה מראש. למה שלא יבוא.

וכל פעם השאלה, הבלתי אפשרית, על איזה חוש היית מוותרת? 

בדרך הכלל הדילמה הגדולה היא בין ראייה לשמיעה. אני חושבת שיותר קל להתנהל בלי שמיעה, אבל לא חושבת שאשרוד בלי מוזיקה. 

אז אני מכינה את עצמי, למה שלא יבוא. 

עוצמת עיניים מול הטלוויזיה, או משתיקה אותה לגמרי. בודקת מה יקרה. איך אתמודד.

ואנשים חושבים שזה מוזר, ואפילו לפעמים מעט מודאגים.

אבל איך אפשר לדעת מה יקרה? איך אפשר?

וברור לי שאם יקרה חלילה דבר כזה, זה לא יהיה דומה לשום דבר ש"תרגלתי", ובכל זאת, אני חייבת להכין את עצמי, למצבים נוראיים. 

שלא יתקפו אותי, בלי הכנה, דברים רעים.

זה לא מוזר. 

דברים רעים נופלים פה כמו גשם בסערה בחורף, חייבים להתכונן. 

אי אפשר לדעת. פשוט אי אפשר.

אולי זו תהיה הפעם האחרונה. 

חרטה.

אני רוצה להגיד שהלואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולשנות את העבר.

אך אני יודעת שאם הייתי עושה זאת, כל המציאות של ההווה הייתה משתנה, ואני לא יודעת אם זה דבר שאני רוצה.

זו הצרה עם חרטה, אי אפשר לעשות איתה כלום. וגם אם היה אפשר, לא בטוח שזה היה טוב.

זה רגש נוראי.

אני חושבת שהוא והקנאה מחזיקים חזק יד ביד וביחד הם רודפים אותי.  

החרטה והקנאה, הזוג השנוא עלי. 

לא חסרים רגשות נוראיים, אך אני חושבת שאלו עומדים בראש. לפחות אצלי.

מיילים ישנים מהתקופה המזעזעת בעבר של הבלוג הראשון.

הבושה שאני חשה כשאני קוראת את ההתכתבויות הללו כל כך גדולה.

אני פשוט מתביישת כל כך שזה כואב לי פיזית.

העולם מלא השקרים העצמיים שיצרתי לעצמי, והדימוי שבו חייתי של מי אני ומה אני, פשוט נוראי.

כל ההתנהלות, כל האמונה שלי, כל המעשים שלי והמילים והשקרים שלא רק שאחרים האמינו להם, אני האמנתי להם.

חשבתי שאני איכותית, חשבתי שאני כנה, חשבתי כל כך רחוק מהמציאות וכך אנשים חשבו שאני.

פאתטית. זה מה שהייתי. 

בראייה לאחור, הייתי כל כך טיפשה, אפילו לא טרחתי להחליף בלוג, רק לשנות אותו, אפילו לא טרחתי לשנות מייל,

אפילו לא טרחתי לשמור על אנונימיות. 

ועכשיו רק נותר לי להתפלל ולכאוב ולקוות שכל מי שהייתה חלק מהפאזה הזו בחיים שלי העלימה אותי מזכרונה כלא הייתי.

שלא נשארו עדויות מכך.

אך לצערי, שוב, אני משלה את עצמי, זה לעולם לא יקרה. יש יותר מדי. פיזרתי יותר מדי מידע. הסתרתי מעט מדי.

ועכשיו, תאכל אותי החרטה.

החרטה הזו, שגורמת לי לרצות לקבור עצמי באדמה. שגורמת לי לרצות להעלם ולהכחד. זו שמוציאה אותי מדעתי.

החרטה הזו, שגורמת לי לרצות לעשות דברים נוראיים כדי שאף אחד לא יחשוב על העבר ולא יעז להתייחס עליו, כי אצור דברים מזעזעים מכך וחשובים מכך.

ואני מנסה להאחז באחד מלפני יומיים שאמור עדיין לספק את החרטה, אך היא השמינה, ודורשת כמויות גדולות יותר, ואיכותיות יותר.

ואולי אני צריכה אישור מכם שאין לכם מושג על מה אני מדברת, או שגם אם כן זה בסדר וזה לא מעיד על כלום - שוב אני נופלת לשקרים העצמיים.

חרטה זה כואב. 

ויש לי כל כך הרבה על מה להתחרט. 

כואב לחשוב שזה מי שהייתי פעם. 

שזה מי שחשבתי, שכך התנהלתי.

כואב. 

והדבר ההגיוני לרצות לעשות, הוא למנוע מאחרים לחזור על אותן טעויות, אך מעבר לכך שאני חוששת שזה לא אפשרי, אני קצת רוצה שכולן יעשו בדיוק אותו הדבר, וכך אולי ארגיש פחות מבויישת ופאתטית. צרת רבים חצי נחמה?

עברתי על מיילים מתקופות שונות והגעתי להתכתבויות מתקופת הבלוג הראשון.

לצערי, לא הייתי מספיק חכמה בשביל לפתוח בלוג חדש, אלא שינוי תהליכי איטי שבסופו מי שלא היה פה בתקופות ישנות לא ידע, אך מי שכן כן.

אני רק יכולה להתפלל שלא נשאר פה אף אחד מאז.

קשה לי לקרוא את ההתכתבויות האלו, את מי שחשבתי שהייתי, את המושגים והעולם הדמיוני והעלוב שיצרתי לעצמי וחשבתי שאני חיה בו.

הפטתיות. הרצון להיות חלק, ההשפעה מה"טרנד", מהמגפה.

זה מזעזע.

יש שם אינספור התכתבויות ועד כה קראתי רק שתיים וכבר יש לי בחילה. 

באמת כואבת לי הבטן, מהמחשבה על כך. 

בעיקר לחץ, שמישהו אי פעם יקשר ביני לבין הבלוג ההוא. 

ולצערי, שוב, הייתי כל כך טיפשה, שמי שהיה שם וירצה, יוכל בקלות לקשר. 

כמויות המידע שנידבתי. 

כמויות השקרים שיצרתי ובאמת האמנתי בהם.

זה גורם לי לרצות לקבור את עצמי באדמה.

זה גורם לי לרצות לעשות דברים מזעזעים ונוראיים כך שאף אחד לא יעז לחשוב על כך או להזכיר את התקופה ההיא כי היא פשוט תהיה לא חשובה. 

זה מוציא אותי מדעתי.

וחשבתי שאני איכותית, חשבתי שאני כנה, חשבתי שאני סובלת ומיוסרת ועוזרת לבנות אחרות. 

זה פשוט מזעזע מה שהלך שם ואני כל כך מתביישת וכל כך מתחרטת. 

זה פשוט נוראי.

זה גורם לי לרצות לעשות דברים נוראיים ואני מנסה להאחז בדבר ההוא שאמור להספיק ליותר מיומיים. 

והרגשתי צורך עז לכתוב, אולי כדי מעט לכפר על הדברים.

אולי כדי לקוות שלאף אחד פה אין מושג על מה אני מדברת ושכל אותן בנות שהיו חלק מחיי אז נעלמו ולא פה כבר מזמן.

אולי כדי לקבל אישור שהרבה עברו שלב כזה וזה לא אומר עלי דבר ושאנשים לא יחשבו עלי דברים רעים גם אם ידעו - נסיון נואש לעבוד על עצמי ששוב נכשל, הרי אין סיכוי כזה בעולם.

אני חייבת להמשיך לקרוא, כל התכתבות וכל מייל, עד כמה שזה כואב לי פיזית לראות את מי שהייתי.

אני לא יודעת מה אני רוצה מכם, אולי סובלנות, אולי עצימת עיניים, אולי אישור שאני בסדר.

לא אצליח לתאר לכם את מידת האי נוחות והסבל שבשיחת טלפון עבורי.

נוראי. מזעזע. 

השיחה נגמרה לפני חצי שעה, אך גופי עדיין חש אותה. אני מרגישה את המתח והעצבים בגוף שלי, בשרירים ובדפיקות הלב.

אני כל כך שונאת שיחות טלפון, שאני בדרך כלל משקרת, מודיעה מראש, או מסננת ושולחת הודעה ומבשרת על תקלה במכשיר.

לא אשמתי, הפלאפון שלי לא מקבל שיחות. שלחו סמס. מייל. פקס. יונת דואר. לא משנה מה. רק אל תתקשרו.

בבקשה  אל תתקשרו. 

זה מפחית לי את שנות החיים. 

אולי זה עדיף. פחות שנים עם שיחות טלפון.

לא יכולה לתאר למה זה מביא אותי לרמות תסכול גבוהות כל כך.

יש את הפרטים הטכניים, של חוסר השמיעה, חוסר ההבנה, השתיקות, חוסר האפשרות לתכנן את המילים מראש.

אבל כל אלו, הם הפן השטחי של העניין.

זה יותר מזה. יותר מהמילים שמשרתות אותי כעת, אז כנראה שלא אוכל להסביר.

והשיחה הזו, הייתה נוראית.

בדיוק כמו שהיא הייתה נוראית, היא הייתה חייבת להתקיים. 

אז בגבורה רבה, עניתי לטלפון ודיברתי. ושתקתי באמצע. 

ועיוותתי את הפרצוף. וצבטתי את הפנים, לא סתירות, שלא יעשה רעש.

ושנאתי כל שנייה מזה. אבל עשיתי את זה.

ועכשיו אני מרגישה נורא. 

נורא מהשיחה הזו.

שוב, שני צדדים לעניין.

השטחיות, האם התוצאה בסדר, האם הטופס ימולא כראוי, האם הוא יעביר אותי את הראיון.

האם זה כובל אותי לטיפול? לא יכול, נכון? הרי אני משלמת כסף. אם פתאום לא יהיה לי? 

והצד הבלתי מוסבר, בגוף שלי, אני מרגישה את שיחת הטלפון. 

את הלחץ, המתח, העצבים. 

בגוף שלי אני מרגישה את זה.

והמחשבה שצצה היא, לבטל את הטיפול.

לא ללכת אליה יותר. לא לראות אותה יותר לעולם.

הרי איך אפשר? 

דיברתי איתה בטלפון. "הנורא מכל". 

פתאום זה מרגיש שונה, מוזר, רע.

הייתי צריכה אותה. אני לא יכולה להיות במקום הזה. הנזקק. לא מולה.

ודיברתי איתה בטלפון.

טלפון.

השנוא עלי מכל. 

וזה היה מוזר ורע ואני עדיין מרגישה את זה בגוף שלי.

רק טלפון. השנוא עלי מכל.

אני עדיין מרגישה את זה בגוף שלי.

טלפון.

בבקשה אל תתקשרו.

רק אבהיר שהעניין לא מתייחס לבני משפחה או אנשים שהגיעו מספיק קרוב אלי שהטלפון איבד את איומו עלי.