מחר יהיה מחר

זה כל כך קשה. 

אמא שלי אומרת שהיא חושבת שזו העבודה הכי קשה שיש. 

אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה, אבל זו בהחלט עבודה קשה.

מעבר לפיזית, לא שובצתי בכיתה הכי קשה פיזית, אלא נפשית.

מפאת צנעת הפרט, לא אפרט על מצבם של הילדים, אך סמכו עלי כשאני אומרת שהוא לא טוב בכלל ואפילו רע מאוד. 

וזה קשה מאוד, לראות אותם מול העיניים, את צורת החיים שלהם, לטפל בהם ולנסות לשמחם כאשר מרובם אין בכלל תגובה או יכולת לדעת האם הם קולטים משהו, האם זה עוזר, משנה, מורגש. איני מדברת ברמת המילים, אפילו לא ברמת החיוך, אלא סימן כלשהו, הבעה כלשהי, משהו.

לשמוע את סיפורי הטרגדיות על ילדים שנולדו נורמלים אבל אז.. או ילדים שיש אנשים שיגידו שלא היו צריכים להוולד.

המפתח הוא למצוא משמעות כל יום מחדש. מאלה שאפשר להוציא חיוך או רגיעה, להסתפק בזה, ואלה שלא, להסתפק בידיעה שזה כן משנה, שזה כן עוזר.

להבין שגם אם אני לא מקבלת מהם פידבק, זה פשוט כי הם לא יכולים. 

היא אמרה שהיא דווקא חושבת שייתכן שהוא קוגנטיבית בסדר, שדווקא ה"בכיינים" מאוד יכול להיות שהתסכול הוא דווקא כי שכלית הם בסדר, ופשוט כלואים בגוף שבוגד בהם. לעומת אלה שגם גופם אינו מתפקד וגם קוגנטיבית אינם תקינים בשום צורה שהיא.

עולה השאלה הבלתי נמנעת, מה יותר נורא? אולי במקרה הזה מודעות היא עונש? יכולת שכלית היא עונש? לא ברור.

בכל אופן, אחד אחד אלה סיפורים קורעי לב בצורה הכי ישירה.

זה באמת קשה, (ולא התייחסתי כלל לפן הפיזי שגם הוא אינו קייטנה), אבל היום היה קצת יותר קל מאתמול ומחר יהיה אפילו יותר. 

אני מצליחה לשאוב סיפוק, חיוך או קשר עין מבחינתי גובלים בנס וממלאים באושר, וגם יוצא מעט להיות בכיתות האחרות שבהן הסיפוק ישיר הרבה יותר. 

אני באמת עושה טוב, אני באמת מועילה, אני באמת עוזרת ותורמת ונותנת מעצמי המון בשביל הקטנטנים האלו שלא ברור איך העולם יכול להיות כה אכזר שזה מצבם. 

בפן האישי, ההתקדמותי, זה גם סימן, כאשר אני נחשפת לזוועות, והמחשבה הראשונה שעולה אינה "איך אנשים רוצים לחיות בעולם כזה? " (עולה אך על אש קטנה) אלא "אני יכולה לשפר את המצב".

כרגע הם כל עולמי, הקטנטנים הללו, והם חיי. הייתי רוצה לכתוב פה אחד אחד על כל אחד ועל ההיסטוריה שלו ועל כל דבר שקרה ועל כל מצמוץ או בכי או חיוך או אכילה או פיזיו, הייתי רוצה לשתף הכול לפרטי פרטים, אך כמובן שזה לא אפשרי, אך בכל זאת רציתי לשתף לפחות בחלק קטן.

זו תהיה שנה קשה מאוד, אני יודעת, אבל אני מתגברת, ואני מועילה, ואני משמעותית. 

אני באמת משמעותית. 

הבהרה:

זה לא קשה מדי. זה קשה, אך מתגמל, וחשוב. 

אני אפילו דנה עם עצמי באפשרות שאולי זה הייעוד שלי בחיים. 

הילדים הללו. יש לי את הגישה ואת היכולת באופן טבעי ואת הרצון והנכונות ללמוד ולהתאמץ. אני מתמלאת מזה. 

הוכחתי את עצמי ואני ממשיכה לעשות את זה. 

עכשיו רק להתמודד עם העייפות, עבר זמן רב מאז שישנתי מספר כזה של שעות בלילה, באופן קבוע, אני מקווה שאתרגל מהר. 

קשה לי, כן, גם באופן כללי עם עצמי, אבל אני משתפרת, אני מתקדמת. אני חושבת. 

מה שבטוח, השנה הזו תהיה שונה מאוד מאלה שקדמו לה, וכרגע, נראה לי שהיא אולי אפילו תהיה טובה. 

זה כמו גלגל ענק. תמיד שנאתי גלגלי ענק.

אף פעם לא העזתי לעלות.

כולם צחקו עלי, ולא הבינו, איך על גלגל ענק אני מפחדת לעלות, אפילו זה של הילדים, אך על הרכבות הרים הכי מפחידות, וצניחה חופשית, אין לי טיפת פחד.

"כי אני קשורה", אני מנסה להסביר, "יש עלי חגורה".

בגלגל ענק אני תלויה בעצמי, ואם אמעד או אקפוץ לא יהיה מה שיתפוס אותי.

אני מרגישה שעכשיו הכריחו אותי לעלות על גלגל ענק, ולא סתם, אחד ענק במיוחד.

בכל נקודה בגלגל רגש אחר ואפילו הקצב לא אחיד, לפעמים מסתובב במהירות שיא, ולפעמים כל כך איטי.

זה כמו טלטלה רגשית אחת גדולה, ואני מתקשה לעמוד בה.

זה אפילו לא רגע למעלה ורגע למטה, זה כל פעם במקום אחר, אני אפילו לא מצליחה לעקוב, שלא לדבר על להתמודד.

אני שנייה אחת רגועה ומרוצה ומתרגשת מהחיים שלי, ושנייה אחר כך בדמעות מתוסכלת כל כך ומלאה בכעס ועצבים שאני אפילו לא יכולה לזוז או לצעוק או לפגוע.

ואז הדמעות מצטרפות לחגיגה, ובכי ועוד עצבים וחזרה לתסכול.

זה יכול להמשך כמה שעות טובות, או ימים, ויכול לחלוף תוך דקות. 

כבר הסברתי לכם, הקצב לא אחיד.

דמעות ודמעות וכואב לי הפנים. 

אדישות, התרגשות, פחד, לחץ, משמעותיות, כלום, עצב, כעס ותסכול.

ועוד ועוד ועוד ועוד, מיליוני נקודות בגלגל הענק הנוראי הזה.

אני מרגישה את הכובד נערם על הכתפיים שלי, עוד קצת ועוד קצת ועוד ועוד ותכף אני פשוט אפול ואקרוס. 

אני אקרוס. 

מיליוני מחשבות ואני לא מצליחה לסדר ואני לא מצליחה להרגע ואני לא מצליחה.

אולי אשאר כך שעות או ימים ואולי עוד רגע ארגע ואהיה בתחנה אחרת בגלגל.

ואז ארגיש אשמה אם אקבל תגובות של חיזוק או נחמה. 

אז אני פוטרת עצמי מאשמה, כבר עכשיו. לא אכתוב עוד פוסט, גם אם ארגיש אחרת. 

וצועק לי באוזן, "לעולם לא תרגישי אחרת!", הרגש המטביע שלא נותן לראות כלום מלבדו.

אפילו הבלוג זה נהיה נורא. בלאגן. אני שונאת בלאגן. 

אני שונאת חוסר שליטה. 

חפירה לאוהבי החפירות.

כואבת לי כל כך הבטן. היא כואבת כל כך ואני כבר לא יכולה לסבול את זה. אולי מהשוקולד שאכלתי. ואולי כי לא אכלתי חוץ מזה. ואיך הצלחתי לרדת קילו ואז בשנייה להעלות את חלקו. ולמה אני נתקפת כאבי ראש כל הזמן וזה מוציא אותי מדעתי. והפלפאון שלא עובד ומה כבר ביקשתי, מכשיר מטומטם שאוכל לתקשר עם העולם. לא רוצה למחוק את הדברים שלי, לא רוצה להפרד מהפלאפון כשילך לתיקון לא בתקופה הזו שהכול חדש ואני צריכה להיות בקשר עם מלא אנשים חדשים שזה מלחיץ בפני עצמו ולמה כל המכשירים מתקלקלים לי. הפלאפון והמחשב והאוטו והכול דפוק בעולם שלי.  אני רעבה ואני לא רוצה לאכול. וגיליתי שאני כמו תינוק, כשאני רעבה אני פשוט מרגישה צורך לבכות. לא ללכת להכין אוכל או לאכול, פשוט לבכות כי רעב זה עצוב. עצוב לי הכול ומתסכל אותי ואני מרגישה פעם ראשונה שאני צריכה אותה אבל עכשיו מהמקום שבו היא לא מועילה ואני מרגישה פספוס ובזבוז אני נהיית תלויה בה ואני צריכה אותה ואי אפשר, צריך לחכות ליום שני, ומי אמר שלא ישתנה עד יום שני, אני צריכה עכשיו. אני צריכה עכשיו ואני לא יכולה להיות נזקקת. אז אולי צריך להפסיק וזהו. יום שני חופשי, רציתי יום אחר, ומתחילה בשמונה במקום בתשע, ימים ארוכים וזה קשה אבל משמעותי ואחראיות וטוב. למה הפלאפון לא יכול פשוט לעבוד נורמלי ולא להיות דפוק כל כך. האוטו חוזר מהמוסך אז הפלאפון קורס. מפגר. ותפסיקי להגיד לי בסדר זה לא בסדר זה לא בסדר זה ההפך מבסדר זה לא פאקינג בסדר שום דבר לא בסדר. הכול בבלאגן וזה משנה וזה כן סוף העולם וזה כן טרגדיה. וכן אני בת שלוש ואני לא יכולה לראות כלום מעבר. סוף העולם. אובססיות ואובססיות והכול מעצבן אותי הכול מפעיל אותי שוב דמעות כל פעם מחדש נמאס כבר. נמאס. למה היא לא יכולה לפנות לי שעה? למה היא לא יכולה להבין שכשאני אומרת "לא קריטי" זה הכי קריטי בעולם. למה אני לא יכולה להשלים עם זה שאני לא היחידה ויש עוד מטופלים ולמה נראה לי שיהיה לה אכפת ממני יותר מהאחרים.  למה אני לבד במחשבות האלה ואל תגידו שאתם מבינים אף אחד לא מבין בחיים אף פעם כי אף אחד הוא לא אני ואני שונאת להיות לבד בראש הזה אני שונאת להרגיש ככה ואני שונאת להרגיש בכלל והכול מציף אותי והכל עושה לי טריגרים ואני צריכה אותו או אותה או את ההיא. ואני מרגישה כל כך מוצפת בכל כך הרבה חרא שאין בי יותר מקום לכלום. מעצבן ומתסכל ואני לא מצליחה להוציא את זה ורק לחתוך יעזור אבל אפילו זה נהיה מסוכן כי מה אם אעשה ולא יצא מספיק עמוק או לא מספיק מספק או לא מספיק טוב ולא מספיק דם, ואז אהיה מתוסכלת פי שבע ולא אוכל לעשות כלום. שוב אהיה חסרת אונים אפילו עוד יותר. לא רוצה להפסיק לכתוב. מפחדת. לא אכפת לי שלא יאהבו את הבלוג שלי יותר ולא יקראו ולא יגיבו. הכי אכפת לי בעולם, אני ניזונה מזה, אבל מה כבר אפשר לעשות. כואב לי ורע לי ואני מרגישה רע שתכף זה ישתנה וארגיש מפגרת. אני רוצה למחוק הכול. ואני רוצה שכולם יקראו הכול ואני רוצה תגובות טובות ואני לא יודעת מה זה טוב כי הכול מעצבן אותי אבל אני צריכה את המקום ואני צריכה את האנשים ואני נכשלת בהכול שוב. אפילו פה. איכס. אני מרגישה פתטית. זה מה שאני מרגישה. שרע לי ואני ופתטית. לעזאזל. תושיעו אותי.

היום אני לא עצובה. 

אמרתי לכם, הרגשות שלי, משתנים מקצה לקצה במהירות האור, הלוך חזור, מפה לשם. 

קשה לי לכתוב במצב הזה, אך אני מנסה להקל ראש, ולכתוב בלי לחשוב איך יצא בסוף.

שלשום שקעתי בעצב, אבל גם שקיעה זו הייתה שונה, כי ידעתי שהיא זמנית, ובחרתי לשקוע בידיעה שזה מה שהיה נחוץ לי באותו הרגע, ואחר כך אקום ואמשיך.

אז למחרת קמתי, נפרדתי מהעצב, הלכתי לפסיכולוגית ודיברתי. 

השעה טסה, והרגשתי שלא הספקתי כלום, אך להבדיל משאר הפעמים, זה לא היה כי בזבזתי את הזמן או פספסתי הזדמנות או כל דבר אחר, אלא פשוט כי היה לי הרבה להגיד.

אפילו שקלתי לבקש באופן חד פעמי, פגישה נוספת השבוע, אך החלטתי שלא, בכל זאת יש גבול.

מחר יום אחרון ואחריו אתחיל את השלב הבא בחיים שלי. כולי תקווה שהוא יהיה מוצלח, טוב, תורם, ופשוט כזה שכשאסתכל לאחור בעתיד, אראה את התקופה הזו כטובה. 

אין לי באמת מה להגיד, לא משהו חשוב, לא משהו מעניין. זה מוזר לי לכתוב כך.

היום אני לא עצובה, אבל שלשום הייתי צריכה את העצב הזה.

מאיפה הוא הגיע? אולי סוג של אבל, על מי שהייתי, על החיים שהיו לי, בין אם היו חיוביים או שליליים, זו בכל זאת פרידה. 

אז התאבלתי מעט, נתתי מקום לעצב שלי, ולמחרת קמתי והמשכתי הלאה.

בחיים לא הייתי מאמינה שאוכל לעשות זאת.

מי היה מאמין?

"ורצית שהעולם ידע 
למצוא אותך האבודה 
בין כל המהומות ומכל החלומות 
הבנת כבר את הדרך 
שאת לבד בתוך חידה 
שלא תמיד יש מי שיבין 
אבל היי 
מי היה מאמין 

ועוד יהיו לך רגעים קשים, אז מה 
זה לא אומר שלא מגיע לך האושר 
למה אף שמחה שלך אף פעם לא שלמה 
אפילו אם שילמת ביוקר 
תמלאי את עצמך בשמש 
את צודקת לא תמיד יהיה לך אור 
תיקחי אויר ותצעקי עכשיו בקול 
מגיע לי הכל, מגיע לי הכל 
מגיע לי הכל."

כעת המילים הללו מתאימות לי. ואולי מחר או עוד שעה ההתאמה תפחת, או תעלם כליל, אבל עכשיו זה מתאים, ובאופן כללי בימים האחרונים זה מתאים. מקווה שהשיר ימשיך ללוות אותי. 

זו הייתה כתיבת הפוסט הכי ארוכה שאי פעם הייתה לי.

התחילה מהבוקר, נמשכה כל פעם קצת, הרבה, עוד קצת, התפרסה על שתים עשרה שעות.

שבסופם, הוא נמחק, ואני דומעת, מתוסכלת, וכועסת.

לא מצליחה להסביר את עצמי, לא מצליחה להעביר את המסר, להבין, לסדר. 

תקועה בבלאגן. 

רוצה שיהיה עדכני, שמה שיהיה כתוב יהיה מיושר קו עם מה שאני מרגישה, וזה נהיה בלתי אפשרי כשכל שעה ה"משהו" הזה משתנה מקצה לקצה. אפילו מה שאכתוב עכשיו, בטח מחר כבר יראה מטופש ולא מתאים. ושוב אצטרך ליצור מחדש, עוד ועוד, וזה לא מספיק מדויק, לא מספיק טוב.

בצהריים היה פה שיר, שהתאים בהתאמה מושלמת למה שהרגשתי, ועכשיו כמה שעות אחרי, הוא רחוק ממני ומרגשותיי אלפי שנות אור.

השינויים הבלתי פוסקים, ואולי זה יותר מדי. זה כנראה יותר מדי בשבילי. אחרי הכול, אני באמת עדינה. 

ניסיתי "לזרום". פשוט להיות עם כל הרגשות החדשים, עם כל השינויים, עם כל מה שקורה לי. עם הבלבול שאחז אותי, והתמודדתי איתו באומץ.

כנראה שזה פשוט היה יותר מדי. עבר את הסף. 

עכשיו אלך לישון, עם אלף מחשבות, כמה דמעות, וכאב אחד גדול.

כואב לי בפנים.

אני שוב עצובה. איך זה קרה? 

הייתי צריכה לצפות את זה. 

אני שוב עצובה.

ועוד מספר רגשות מטביעים. 

לפחות נעים ומוכר לי כאן בעצב. 

כנראה שזה המקום שלי.

מחר יהיה מחר.