מחר יהיה מחר

זה כמו אבן שמושכת אותי מטה.

ואני כבולה אליה, באזיקים הכי חזקים שיש.

ומשקלה אינסופי. כובדה ככובד העולם.

זה כמו אבן שמושכת אותי כל כך חזק.

מושכת בשנייה, והופ אני למטה.

לחיצה קלה על כפתור מזערי ובום. נפילה. עד למטה. 

ואולי דווקא עכשיו במקרה לא רציתי לשקוע למטה. אולי באופן חד פעם היום לא רציתי להשאר במיטה. 

אולי רציתי להתעלם מהאבן. 

אבל הכפתור נלחץ. ואין דרך חזרה.

אבל היום אני לא רציתי. אני לא רציתי שהיא תגרור אותי למטה.

והיום הבנתי, הבנתי שזו היא שגוררת אותי למטה, במהירות האור, בכובד אינסופי, בלחיצה אחת קטנה.

והיא לא רק מושכת, היא גם משחררת מועקה אינסופית שמנטרלת אותי. מועקה מנטרלת. 

והיום לא רציתי. לא רציתי שהיא תמשוך אותי היום. 

אבל הכפתור נלחץ. את הנעשה לא ניתן להשיב.

אבל אפשר ללמוד לפעם הבאה, ניתן להפיק לקחים לעתיד.

והלקחים אומרים לי שאני צריכה מרחק. 

שאני צריכה לקחת כמה צעדים אחורה.

ואולי להתחיל קצת דברים מחדש. 

אולי לפתוח פרק חדש בחיים. 

אבל עכשיו, עכשיו אני חנוקה.

אני חנוקה ואני למטה. רחוק רחוק למטה. 

ואני אוהבת את המיטה שלי, ואני אוהבת להיות למטה, ואני אוהבת לשקוע לי בסבל, אבל היום, רק היום לא רציתי. והכפתור נלחץ. ושיגר את האבן.

אני כנראה צריכה קצת מרחק. אני חייבת להתחיל ללכת קצת אחורה, להוציא את עצמי ממכשול הכפתורים שגם כאשר אינני מעוניינת גורם לכפתור להלחץ.

וזה מצחיק, שדווקא היום, במשך חמישים דקות שלמות, היא רק חיפשה דברים כאלו, אבנים כאלו. במשך חמישים דקות חיפשה את הדברים שמושכים אותי, ודווקא באבן הזו, לא נזכרתי. 

ואז, אז הכפתור נלחץ. ולא רציתי שהוא ילחץ. לא היום. ואולי אני לא רוצה שיילחץ יותר לעולם. 

כי אולי זה פשוט כבר לא נעים לי. ואולי זה פשוט כבר לא כיף. ואולי זה מעיק עלי יותר מדי.

אז אני צריכה לתפוס מרחק. ולקחת כמה צעדים אחורה. ולהתחיל מחדש.

לעולם אהיה כבולה לאבן הזו, אך הייתי רוצה להתעלם ממנה, לשמור אותה קרוב, ושלא תברח למטה ותגרור אותי איתה.

אז אהיה חייבת לתפוס מרחק, על מנת להגן על עצמי, ולשמור על האבן קרוב קרוב אצלי בידיים, שלא תחליק חלילה, שלא ילחץ הכתפור, שלא אפול שוב.

ואני מתגעגעת לגל. כי איתה זה היה הדדי. כי היא הייתה בראש רשימתי וידעתי שאני בראש רשימתה. 

ואולי אני צריכה את הביטחון הזה. לדעת שאני בראש הרשימה של מישהו. בלי סיבוכים. בלי תקופות. בלי שיטה מטומטמת שאין בה מספרים.

אני רוצה מספרים. אני רוצה דירוגים. ואני רוצה להיות במקום הראשון. אני רוצה שיהיה לי מקום ראשון ולהוות את המקום הראשון.

אני רק רוצה לדעת שיש מישהו שאני חשובה לו יותר מכולם. שאני הכי. שאותי הכי. שאני מספר אחת ושהאחרים אחריי. זה כל כך הרבה לבקש?

אני מתגעגעת לגל. אני צריכה גל חדשה בחיים שלי. אני צריכה גל. אני רוצה גל.

אבן הקנאה הקטנה שלי. מתי לא אצטרך אותך יותר? מתי לא תהיי נחוצה? 

כבר דיברנו על לא מעט משחקים בחיי. מסתבר שהחיים אוהבים לשחק איתי משחקים. או שזו בכלל אני שמשחקת איתם.  

דיברנו בעבר על משחק ההחלטות, עכשיו נדבר על עוד משחק מרכזי, משחק ערמומי, משחק מניפולטיבי. נקרא לו בשם המקורי -

"זונת צומי". שאגב, זה מושג שיש לי איתו לא מעט בעיות, אך זה בפעם אחרת. 

המשחק די פשוט, ויחד עם זה מעט מסובך. 

המטרה - להשיג תשומת לב. 

פשוט, לא? אז לא. ישנם שני חוקים המסבכים מעט את העניינים. 

חוק מספר אחת - תשומת הלב צריכה להיות שלילית. גם אם אזכה בפרס נובל זה לא ייספק אותי, לא. לעומת זאת, אם אחלה באיזו מחלה נוראית, זה כבר מתקרב למטרה. חוק זה הוא מעט חלקלק, שכן לא אתנגד לתשומת לב חיובית, עדיף תשומת לב כלשהי מאשר כלום, אך בכל זאת אם תבקשו ממני לבחור בין פרס נובל לבין מחלה נוראית, כנראה שאבחר במחלה.

חוק מספר שתיים - אסור לאחרים לגלות על המשחק. אסור בשום פנים ואופן שאחרים יידעו שאני רוצה תשומת לב. עליי לעשות זאת בסתר. אסור שזה יבוא ממני. אם קיבלתי תשומת לב בגלל משהו שאני יזמתי, נפסלתי. למשל, אם אחתוך וארוץ לספר שחתכתי - זו תשומת לב פסולה, כי דרשתי אותה באופן הכי גלוי שקיים. לעומת זאת, אם מישהו בטעות ובאופן מקרי יגלה על חתכיי, פה הצלחתי. עליי להסתיר אותם בכל הכוח, ולעשות כל שביכולתיי שלא יתגלו, בזמן שאתפלל שמישהו יהיה חכם מכל מערומיי ובכל זאת יגלה, ואז - הו תשומת לב שלילית.

עכשיו, אתם בטח שואלים מה קורה פה, שכן עברתי באופן גס על חוק מספר שתיים בכך שסיפרתי לכם בכלל על המשחק.

למה עשיתי זאת? אני לא בטוחה. אבל קודם כל, אתם מיוחדים. את רובכם אני לא באמת מכירה ולא פוגשת בחיי היום יום. ואלו שכן, אתם בכלל מיוחדים. אתכם כנראה הכרתי דרך פה, אז הדברים האלו הם חלק בלתי נפרד. לעולם לא תראו אותי מספרת על המשחק לאדם מהחיים האמיתיים שלי שלא קשור לכאן. נוסף על כך, גם ברצון לתשומת לב שלילית, יש משהו חולני. אז גם פה, ישנה תקווה שאקבל את תשומת לבכם, ושאתם תחשבו ותבינו עד כמה אני לא בסדר, עד כמה אני חולת נפש, עד כמה אני משוגעת. גם אם איני כזו. העיקר שאקבל את תשומת לבכם השלילית. (כל כותבי הנאצה - פה מגיע תפקידכם, צאו עליי!)

ולמה זה עלה דווקא היום? 

כי כשעברתי בשיעור ספורט בדרך למקלט על יד החדר של היועצת, ראיתי תלמידה על הרצפה, ומספר מורים סביבה.

לא ברור מה קרה לה, אך היא התקשתה באופן חריף ביותר לנשום, והדבר עורר לא מעט מהומה בבית הספר.

ואני? אני נתקפתי מן כאב כזה המלווה בקנאה עזה כלפי אותה התלמידה. אני רציתי להיות במקומה.

הסתובבתי כל היום במעין תחושבת החמצה. במעין תחושת כישלון. נכשלתי במשחק שלי. 

אחת אפס לה. ואני אפילו לא יודעת מי היא.

אבל כל היום הסתובבתי ואמרתי לעצמי "הלוואי שהייתי במקומה".

לאחר שנרגעתי, החלתי לחשוב למה יש לי את הצורך החולני הזה בתשומת לב שלילית.

אין שום דבר בשטח או בחיים שלי שיכול להסביר את זה.

מסקנות? אין. 

זה לא הולך להיות פוסט כמו בדרך כלל, מלא בדימויים ותיאורים ורגשות. 

זה הולך להיות פוסט יותר עובדתי, כי אני לא יכולה פשוט לעבור על זה, זה כל כך מרגיז.

אח שלי חייל, הוא מפקד בחיל התותחנים. אתמול הוא היה אמור לצאת חמשוש בחמישי בבוקר.

היה טקס לזכרם של של נופלים מחיל התותחנים ואחד מהחיילים של אח שלי היה אמור ללכת לייצג.

כיוון שלאותו חייל כל פעם מסיבה שונה השתבשה איכשהו היציאה הביתה, אחי החליט ללכת במקומו ולתת לו לחזור הביתה מוקדם.

הוא הגיע מאוחר בערב הביתה והחליט לצאת קצת עם חברים לשבת איפשהו.

בדרך, עברה לידו מכונית עם מוזיקה רועשת במהירות מופרזת. אחרי כמה שניות שמע בום וראה שהיא התנגשה במכונית אחרת.

הוא הלך לשם וראה כי מהמכונית יצאו ארבעה ערבים (אני לא פותחת פה ויכוח פוליטי, אני מציינת עובדות) שיכורים שהלכו ישר לאיים על אלו שהם פגעו בהם שלא ידווחו לאף אחד. זה היה מאוד קרוב לאלימות. אחי החליט להתערב ולהגיד להם שהם אשמים בתאונה. העניין לא מצא חן בעיניהם והם באו "להסביר" לו למה הוא טועה.

התוצאה הייתה שאחי חזר הביתה אחרי שקיבל מספר סטירות וחולצתו הייתה קרועה. 

משהו הסיח את דעתם וגרם להם לחזור לאיים על האחרים.

עד שהמשטרה הגיעה הם ברחו.

הדם שלי התחמם ואני כבר מוכנה ללכת להרוג אותם. באיזה זכות הם מרביצים לו??

באיזה זכות סוטרים לו וקורעים לו את החולצה? לאח שלי הגדול.

אז נכון שאני הרבה יותר רגשית כיוון שזה אחי, אבל עדיין. אין ספק שהוא היה בסדר, וזה מה שהוא מקבל?

הוא עשה טעות בכך שלא פשוט רשם את מספר הרכב ונתן למשטרה (שהוא קרא לה אגב), כי מה שקרה זה שהם ברחו ואין דרך למצוא אותם.

ועדיין. אח שלי בן אדם טוב. הוא התערב כי המצב היה נראה לו לא צודק. 

אבא שלי אומר שזה ממש מצב של ברכת הגומל, שאם היה להם סכין זה היה נגמר אחרת. 

זה כל כך מרגיז. אני ממש מרגישה את העלבון בשבילו. 

בכל אופן, אין באמת פואנטה, חוץ מכך שחוסר הצדק, ורמת האלימות בארץ חוגגת.

בינתיים אנצל את שארית הסופ"ש להנות עם אחי שבשבילי תמיד יהיה גיבור. אחי הגדול.

אחי הגיבור.

* הערה - הם לא היו נערים כפי שכתוב, הם היו מבוגרים.

אז הפוסט הגיע לעמוד הראשי של נענע. וכיוון שאני אנושית ורגשית זה מעלה אצלי הרבה דברים. קודם כל, הלינק לא עובד, מה שהוביל לחרפון רגעי של "רגע! הקוראים יעלמו! זה יהיה לשווא!", ויחד עם זאת אושר שמשהו שאני כתבתי הגיע לעמוד הראשי של נענע, ומצד שני אכזבה שדווקא הפוסט הזה הגיע, פוסט שעוסק בעובדות ומקרה ספציפי, משהו שממש לא אופייני ולא מייצג את רוב הפוסטים שלי, ומצד שלישי גאווה ורצון ללכת לאבא ואמא ולהגיד להם "תראו! כתבתי על מה שקרה לו ועכשיו יש לזה במה!" אבל אי אפשר, האנונימיות. בקיצור, לא משעמם לי במוח. 

תקלות טכניות בצנרת בין שש לשמונה.

אלו לא היו סתם תקלות.

זו הייתה קריסה של כל הצנרת.

לא היה שום מחסום, שום דבר שעצר את הדמעות.

הכינרת הפרטית שלי החלה להתרוקן בקצב.

ללא כל שליטה.

דמעות ועוד דמעות וחוסר יכולת לנשום.

העיניים שעוד רגע יוצאות מהמקום והאף שתכף נושר.

סכנה ממשית להכחדות הטישואים בבית.

דמעות ועוד דמעות וחוסר יכולת לנשום.

זה היה מכוער.

זה היה חסר שליטה.

דמעות ועוד דמעות וזה פשוט לא נגמר.

שוכבת על הבטן רק מנסה להכניס קצת אוויר לריאות. 

מצד אחד אמא, מצד שני אחותה. 

מנסות להרגיע, מנסות לברר מאיפה מגיעה התקלה הזו.

שכן היא צצה משום מקום, תקלה פתאומית, תקלה טכנית. 

דמעות ועוד דמעות וזה כבר ממש היה מוגזם.

הן לקחו את תפקיד האמבולנס והבהילו אותי אל ביתי, תוך ניסיונות נואשים לתקן את הצנרת, למצוא את מקור הבעייה.

הפנים כבר התעוותו לגמרי. צבעים לא מתאימים, נפיחות לא פורפורציונאלית.

מהאמבולנס המאולתר היישר אל המושיעה, הלוא היא מיטתי. 

דמעות ועוד דמעות והמערכת כבר לגמרי לא מתפקדת.

היא ניסתה להאבק ולתפקד עד אשר לא יכלה וקרסה. 

קרסה ואני שקעתי אל תוך שינה שהתפללתי שתמשך לעד.

אך היא נמשכה שלוש שעות בלבד.

זמן לא מספק בכלל.

חוסר יכולת להמשיך לישון ויחד עם זאת חוסר יכולת לזוז. 

חוסר יכולת לחשוב. חוסר יכולת להתקיים.

אפתח את עיניי הנפוחות ואכריח את עצמי להתיישב.

להתיישב ולכתוב. 

ולספר לכם, על אותן דמעות. על אותה תקלה במערכת, שמאותתת לי ברגעים אלו ממש שהתקלה עוד לא תוקנה במלואה.

אותה תקלה שהשאירה אותי באפיסת כוחות.

סוף העולם האישי והקטן שלי. 
ואיך אפשר לתפקד אחרי סוף עולם? להמשיך כרגיל? איך ניתן?

אני לא יודעת איך אמשיך מכאן. אם בכלל. 

מקור התקלה עוד לא התגלה.

ייתכן שהטכנאים יוותרו על חיפושו. עד לתקלה הבאה.

בסך הכול, זו מערכת טובה. 17 שנים זה לא מעט בכלל.

אי אפשר לצפות ממערכת, טובה ככל שתהיה, לתפקד כראוי לעד. זה לא ריאלי.

כנראה שזמנה של המערכת הפרטית שלי הגיעה.

רק לא שוב דמעות. לא עוד פעם.