מחר יהיה מחר

ניסיתי לכתוב. אני לא מצליחה. כך עבר עליי היום.

16:01

"אלה בדיוק רגעים כאלה שבהם אני לא צריכה שום נימוקים לכל התיאוריות למיניהן, כי זה בכלל לא משנה וזה פשוט מובן מאליו. כי זה רק סיפור אחד, והוא לא קשור אלי ולא נוגע אלי בשום צורה שהיא, אני רק צופה מהצד, רק ראיתי שעה אחת מחיים של מישהו אחר על גבי מסך, ורק הדבר הזה. וזה רק סיפור אחד, והוא גם בטח לא הנורא ביותר, אבל אפילו אם הוא היה הסיפור היחיד, והנורא ביותר, דבר שרחוק אלפי שנות אור מהמציאות, אפילו אם זה היה המצב, עדיין זה לא היה משנה. לא היה משנה כמה טוב שיש בעולם, ואפילו אם לכל שאר בני האדם היה מאה אחוזים של אושר טהור בחיים שלהם, עדיין זה לא היה מכפר. כי זה מספיק רק סיפור אחד, ואיך אפשר בכלל לעשות משהו, לפעול, לחיות, איך אפשר בכלל להיות לצד הידיעה שיש דברים כאלה? וזה לא הסיפור היחיד, יש אינספור, ובכל זאת מספיק רק אחד. אז אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מאשר לשקוע. ואפילו זה לא ניתן במאה אחוז, כי שוב, אני לא מכירה, ולא קשורה, באיזה זכות אני אבכה או אשקע על הסיפור שלו כשיש את הנפשות הפועלות שחיות עם זה. אז הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להדחיק, אז שלא יזבלו לי על הטוב שבעולם שמאזן, או ששווה, או כל שטות אחרת, כי שום דבר בעולם לא מאזן את זה. אז אפשר רק להדחיק. רק אז אפשר לעשות משהו, או לפחות להיות, חייבים להדחיק כי אי אפשר אחרת. 

זה כאילו יוצא שזה רק מצביע על איכויות שלי של איכפתיות כלפי הזולת ורצון שיהיה להם טוב, וזה בכלל בכלל לא ככה. 

28.9

"הרווחתי" עוד יום במיטה, וצורך בביקור אצל רופא. התעוררתי עם כאב גרון, עיניים נפוחות, והרבה חולשה. 

אולי העובדה שנפשית הייתי זקוקה למנוחה, לא תרמה במיוחד. ומצד שני, איני בטוחה שאני מאמינה בכך, הרי באמת כואב לי, הגרון עוד הזהיר אותי ממקודם. 

אני יודעת שאתם חושבים שזה מעוות, הבהרתם לי זאת היטב. 

אך בעיני, בתפיסה שלי, החיים הם כמו טרמפולינה.

כאשר המקומות הנמוכים הם אלה של הסבל, הכאב, וההרס, ואילו הגבוהים, הרגעים בהם מרחפים באוויר, מסמלים את השמחה, הסיפוק, והאושר.

אולי נושא הזמן, והמדע שבעניין כמו כוח המשיכה, אינם משולים באופן מדוייק, אך הכוונה ישנה.

לכן, אם אני רוצה להגיע אל האושר, לצמוח לגובה, אני קודם צריכה לחוות את הכאב והקושי, ולהיות הכי למטה.

על מנת להגיע גבוה, צריך לצבור תנופה שתגיע רק מהמקום הנמוך.

מושתת עבורי, כיסוד מחשבתי, שאם אני רוצה משמעות, עומק, גם בלמעלה, גם בטוב, גם באושר, זה יגיע רק לאחר עומקים נמוכים של הרס, כאב, וסבל.

איני אומרת שאין אושר בלי כאב, שאין חיים טובים בלי היסטוריה של סבל, אך נדמה לי שהאושר אינו אותו אושר, שהסיפוק אינו אותו סיפוק, שהעוצמה אינה אותה עוצמה.

הכול עניין של השוואה, וכשבעבר יש זוועות, האושר ייראה טוב יותר. 

אולי ה"בסדר" של האחד, יהיה ה"טוב" של האחר. 

ואני, אני רוצה להמריא כל כך גבוה, להתעופף ולהתרומם לאושר, הצלחה, וסיפוק, לגעת בשמיים, שאני פשוט מוכרחה קודם לצנוח למטה אל מחוזות הכאב והסבל, לגעת בקרקעית, ורק אז אוכל לקחת תנופה אדירה ולהתחיל לבנות את חיי ולעוף למרום. 

בינתיים, אני קופצת, קפיצות קטנות יותר או קטנות פחות.

אך בכל זאת, כל הזמן, בקצה האחורי של מוחי, בקול שקט שלוחש אך בעקביות, ישנה הידיעה, ההרגשה, הפספוס, על שלא הצלחתי להגיע הכי נמוך, שלא הצלחתי לגעת בקרקעית.

הגעתי נמוך, אך לא הכי נמוך שאפשר, לא חוויתי מספיק כאב וסבל, ולכן, למרות שהטיפוס שלי ארוך וקשה, ללא ספק, עדיין אני מרגישה ואפילו קצת יודעת, שהקצה, הנקודה הכי גבוהה אליה אגיע בעקבות תנופה זו, לעולם לא תהיה גבוהה וטובה כמו שהיא הייתה יכולה להיות. 

אני עפה, בהחלט, אני בדרך למעלה, אך זה קורה יחד עם הידיעה, שהלמעלה שלי יכול היה להיות גבוה יותר, ואילו נכשלתי, שוב. 

לא הצלחתי להגיע נמוך מספיק, לא הצלחתי. 

ואולי, לא ויתרתי לגמרי על הרצון להיות שם, אולי הכוח שמושך אותי לשם, למקומות הנמוכים, עוד קיים על אש קטנה, או גדולה.

זה עדיין קורץ לי, קורא לי, מפתה אותי אליו. אך אני בשלי.

במחשבות ובמילים, בלי סוף, אך במעשים, אפס. 

לכן, במעין פרדוקס מצחיקעצוב, לעיתים אני מרגישה שמקומות ההרס, בהם אני נשבית בקסמו של הכאב, נובעים דווקא מהרצון להיות במקום טוב, דווקא מהתשוקה לאושר. 

ושוב לכן, באופן הכה מעוות, (כך הסברתם לי), כל זמן שאיני עסוקה בהרס עצמי, ובגרירה עצמית אל תהומות הסבל, אני למעשה מונעת עבורי כל אפשרות לאושר עוצמתי ורב יותר, בעתיד.

בהרגשה שלי, כל זמן שאיני בדרך למטה, שאיני אומללה, מסכנה, או סובלת, זה סימן שאיני נלחמת עבור האושר שלי.

אני מוותרת לעצמי, ומוותרת על עצמי.

אני מוותרת עליי.  

(לחצו את התמונה לראות בגדול)

השתלשלות אירועים שהובילה לכך שישבתי מול המחשב וצפיתי ברצף סירטונים מהילדות, וביניהם הסרטון הזה, בו הם מכריזים בי כ"האדם הזה". 

מכל השכבה, בחרו בי, אני הייתי כל הדברים הללו, ולי מחא כפיים אולם שלם כשקמתי לקבל את התעודה והסיכה.

פעם ראשונה שהתרגשתי מהסרטון הזה, התרגשות אמיתית.

אני באמת הייתי האדם הזה, אני באמת הייתי כזו.

עכשיו אני חושבת על זה, ואני מבינה: אני באמת הייתי ילדה נהדרת.

אני הייתי ילדה נפלאה. אני הייתי אדם נפלא. באמת. 

למרות שבדיעבד, המוח שלי זוכר דווקא את הרגע בו הכינו עבורי את "מחברת התלונות של גברת אצטון", וכשעשו לי שיחת "את צריכה להיות פחות נגטיבית", ואת המרמור שלי לגבי דברים שלא אהבתי. נכון, היו גם את אלה, אבל למרות זה, ואולי יחד עם זה, אני הייתי ילדה מופלאה. 

אני הייתי ילדה נהדרת.

פרץ נוסטלגי שכזה, תעודות, תמונות, סרטונים, ברכות. אני לא יודעת אם כל אחד יכול להגיד את זה, וזה פתאום נראה לי כל כך לא מובן מאליו, שאני יכולה להגיד בביטחון, שהייתה לי ילדות נהדרת. הייתה לי ילדות טובה, ואני הייתי ילדה טובה, וחוויתי דברים ועשיתי דברים והשתתפתי והצלחתי ולפעמים גם לא אבל הייתה לי ילדות מלאה ומופלאה. כמה הייתי רוצה לחוות אותה שוב. בדיוק אותו הדבר. 

זו תחושה נעימה, אך גם קצת כואבת. כל מני שאלות, תהיות, רצונות, צפים ועולים.

לא הערכתי את זה בזמנו. יכולתי אפילו יותר. איך אייצר ילדות לא פחות טובה לילדיי שלי? איך אייצר מציאות לא פחות טובה כעת כאדם בוגר? כמה הייתי רוצה לחזור לשם, עכשיו, ברגע זה. 

כרגע השתלט הגעגוע, וזה מציף, וזה בסדר. אני נותנת לו להציף, כי הרגש הזה הוא חלק ממני וחשוב לי לחוות אותו. 

כרגע הדמעות משתלטות, והכאב לצד הרוגע. הכרת תודה ושמחה על התקופה ההיא ויחד עם זה כאב מלווה בשאלה של מה התקלקל בדרך? 

איך הייתי רוצה להיות שוב ילדה קטנה, באותן הנסיבות, באותו המקום, עם אותם האנשים והמסגרת. כמה קשה למצוא נחמה בהווה ובעכשיו, ובמי שנהייתי ובמי שאני כעת. כמה אני מתגעגעת לתקופה ההיא. כמה זה כואב ועצוב. 

כמה התבגרתי, והתחזקתי, והבכי שלי כעת הוא כל כך שונה מהבכי של לפני כמה חודשים או שנה או שנתיים. 

בכי שיודע שהוא כאן כעת ומקבל את מלוא תשומת הלב והמקום, אך מחר יפנה את מקומו לרגשות אחרים, ולמציאות אחרת.

אלה החיים שלי עכשיו. יקח לי זמן להסתגל ולהבין. שזו המציאות שלי כעת. אני כבר לא ילדה. אך אני גם כבר לא הנערה הסובלת בחטיבה ובתיכון. תקופת הילדות נגמרה. אך גם התקופה הנוראית אחריה. נכון, לא לחלוטין, לא ביום אחד. אני עוד מתגברת על ההשלכות, חובשת את הפצעים, פיגורטיבית ומילולית. אני כל כך שונה, כל כך. אני כבר לא הילדה ההיא, וגם כנראה שלא הנערה. אני בפתח של משהו אחר, חדש, והוא יכול להיות טוב, והוא יכול להיות נפלא. אני רק צריכה להסתגל. אני רק צריכה להשלים. 

הייתי ילדה מופלאה. לדעת כל הסובבים אותי. הייתי ילדה נהדרת.

ואני חושבת שאני נהדרת גם היום. במתכונת שונה ועם צלקות וכאב, אבל דרך הדמעות, גם כך אני נהדרת. 

אני רק צריכה להתאים את המציאות החיצונית והפנימית שלי לכך. להסתגל לחיים חדשים.

אני מרגישה כאב גדול עכשיו, ומחנק בגרון, געגוע צורב משולב עם פחד מההווה והעתיד. ושינוי, בכל דבר אפשרי. 

אני מרגישה צורך להיות בהלוויה שלי כעת, לא מהרצון למות, אלא מהרצון לשמוע את דעותיהם של אנשים עלי. לאנשים יש נטייה להגיד דברים טובים על אדם רק לאחר שהוא אינו. (איני מדברת על דברים שאינם נכונים עקב הרגשת מחוייבות להגיד דברים טובים על אדם מת). אני מרגישה שאני צריכה לשמוע אותם עכשיו. דברים שאני יודעת שנאמרים שלא בנוכחותי. אני מרגישה צורך לשמוע אותם עכשיו. תגידו לי שאני נפלאה. לא אתם, אל תעלבו, אני לא בטוחה עד כמה אתם אובייקטיבים להגיד דבר כזה.

THIS PERSON IS..... 

גברת אצטון.

(מחיאות כפיים סוערות).

תמיד רציתי להיות בן אדם טוב.

אנשים אומרים לי שאני כזו, אבל איך הם יודעים?

בסופו של יום, מה קובע אם אדם הוא טוב או לא?

מעשים? או כוונות? 

אני משתדלת לעשות מעשים טובים, כדי לאשר לעצמי שאני אדם טוב.

אך מה בנוגע לכוונות? לסיבה, למוטיבציה, למה שמוביל אותי לעשות מעשים טובים?

אגואיזם, הרצון לגרום לעצמי להרגיש טוב, לדעת שאני אדם טוב.

פרדוקס מסויים? סתירה כלשהי?

המעשים שלי לא טהורים, כי איני יושבת וחושבת כיצד אני יכולה לסייע לאחרים, לעזור, לתרום, אלא איך אני יכולה לגרום לעצמי להרגיש טוב. 

כי כך חינכו אותנו, או כך חינכו אותי, שלהיות אדם טוב, זה רצוי וזה כדאי.

לא פעם שומעים את המשפט ש"לתת זה לקבל", וזה אכן כך.

לכן יש לי התנגדות כה עזה למושג אלטרואיזם, כי אין דבר כזה לעשות מעשה טוב בלי תמורה, לא קיים ולא נברא.

אולי הכוונה היא לתמורה מוחשית, פיזית, אך מה עם התמורה הנפשית, הרוחנית, ההרגשה הטובה, הסיפוק, אלה שווים פחות? בעיני אפילו יותר.

אז אני מנסה להיות אדם טוב, ולצבור מעשים טובים, למרות שאני יודעת שהמניעים שלי לא טהורים, השאלה אם זה משנה? 

אז אני מנסה, אולי אפילו באופן מעט אובססיבי, כמו מעין מתמטיקה, עובדת עם רשימות, עם תיעודים, לוודא שאני עושה מעשים טובים, שאני אדם טוב.

אני מחפשת באובססיביות, לתרום חפצים, אוכל, בגדים, שיער, כסף, להתנדב, לשמח אנשים, לקחת טרמפיסטים, לחפש לחפש לחפש. 

תמיד מנסה למצוא הזדמנויות גם בקרב האנשים האהובים עלי, החשובים לי, אך גם לאנשים שאינני מכירה כלל, שהרי זה מעשה טוב יותר?

כשאומרים לי שאני אדם טוב, אני אוטומוטית אתנגד, ואשלוף מיליון סיבות למה לא. 

ואולי זה כי ההגדרה של אדם טוב לא ברורה לי, ולא לחלוטין מובנת.

גם הגבול, אינו ברור לי, מתי זה מספיק? כמה מעשים טובים הם מספיק בשביל שאהיה אדם טוב? 

בעיני אין גבול כזה, אין מספר כזה, כי היותך אדם טוב זה לא משהו שאפשר לסמן עליו וי, אלא משהו שאתה צריך להרוויח כל פעם מחדש, ולכן לעולם לא תעשה מספיק, תמיד תוכל לעשות עוד. לפעמים זה מעייף ומעט מתסכל שאני מרגישה שלעולם לא אוכל לעשות מספיק, המרדף הזה.

אז הכוונות שלי לא טהורות, המעשים לא מספיקים, אז מה כן? אני אדם טוב? מתי אוכל להגיד זאת ולהאמין? כנראה שאף פעם.

אמא שלי קוראת לי "צדקת" ולפעמים זה מעלה בי חיוך. 

בינתיים אני אמשיך לנסות, ולרדוף אחר ה"תואר" הנכסף.