Twincest story

BILL POV

שונא לקום, בבוקר במיוחד. השמש שורפת את העניים.ברר. אבל כמה שזה לא כיף, החופש ניגמר. אין לי כח להדליק את המנורה ווילונות העבים לא נותנים לאור השמש לחדור לחדר, ובגלל זה אני בחושך מוחלט, אוסף את המזוודות שלי. לא צריך יותר מדי דברים- יש תלבושת, שמסיבה מסויימת אני מאוד אוהב. רק כמה זוגות גינס וחגורות בישביל סופי שבוע וחופשים, כמה מהחולצות האהובות שלי, כמה חולצות צוורון ממשי שחור ולבן. כמובן שלמזג אוויר גשום לוקח גם את המעיל השחור האהוב שלי. כופסאות אם תכשיטים לוקח את הכול- אני לא יכול בלי זה. תהרגו אותי אבל בלי השרשראות הצמידים והתבעות שלי אני לא הולך לשום מקום. לוקח גם קצת איפור.

-ווילהם, המכונית כבר מוכנה, אתה בא- שומע את הקול של אמא מעבר לדלת

-כן maman, רק רגע-

שם במזוודה אחרת בלוק ואת שאר ציוד הציור שלי. אני לא צייר אבלי לצייר אני אוהב, זה מעסיק. המשרתת לוקחת את כל הדברים שלי למכונית. אני לוקח את המעיל שלי יוצא גם כן.

-בוקר טוב- מחייך אלי הנהג

-בוקר אנדרס... רק שימשי מדי- מתיישב במכונית ולובש את משקפי השמש- פוף צל... איזה יופי...

-נו מה, שנת לימודים חדשה- הנהג גם התישייב במכונית-

-חדשה... אבל ניראה שהיא תהיה בדיוק כמו האחרות-

-את זה עוד ניראה-

-טוב נצא, אחרת נאחר-

כשכל הדברים שלי הונחו מאחורה הלימוזינה השחורה יצאה לדרך.

TOM POV

-טוווום- הדפיקה בדלת והקול המצייץ של האמא החורגת המי יודע כמה שלי מתחיל ממש לעצבן.

-כןןן...-

-אתה יודע שאתה יכול לאחר!?-

-נו אז?-

-אבא שלך לא יאהב את זה...-

-בייבי! את יכולה להיות אחותי הקטנה!-

נשמע טיפוף עקבים...הלכה. מתמתח בפיהוק רחב ומתיישב על המיטה. כן, היום הזה באמת לא היה קל. אבא שלי שולח אותי לאיזה בית ספר לילי חדש. שומע אל דבר כזה פעם ראשונה. טוב לפחות שאת הדברים ארזתי אתמול, כדי לישון עוד קצת הבוקר. קם והולך לאמבטיה. אחרי זה לובש את הגינס הלבן האהוב שלי וחולצה לבנה שבדרך כלל היו אומרים שגדולה עלי בכמה מידות, אבל אני אוהב את זה, אוסף את הראסטות לכובע לבן מתאים, מחייך לעצמי במראה ויורד עם המזוודות לסלון.

-אז את אומרת אבא שלי לא יאהב את זה?- גיחכתי למארי שישבה בסלון.

-מאיפה לי היה לדעת שאספתה את הדברים אתמול?...-

-או טומאס כבר ארזתה?- אמר אבא שלי כשהוא יוצא מחדר העבודה שלו מחייך חיוך רחב.

-כמו תמיד- חייכתי לו בחזרה.

-טוב אם ככה אז יוצאים- הוא יצא מהבית לחצר, אני אחריו. אחרי שסמנו את כל הדברים לתא המיטען אבא נישק את מארי והתיישב במושב הנהג. אני כבר אוטומטית צבטתי את התחת שלה ובמהירות מתיישב מאחורה כדי לא לחתוף על הראש.

-אל תתגעגעי יותר מדי, בייבי-

-אני מקווה שלא תהיה כאן לפחות שנה-

-תקווי- גיכחתי. המכונית התחילה לנסוע.

"אלוהים באיזה חור הבית ספר הזה נימצא?" שאלתי את עצמי כשהמכונית פנתה לכוון ההרים "בלעה הר געש?!" גיכחתי למחשבות של עצמי "טוב אני רק מקווה שהיו שם הרבה בנות יפות, רק אם שולחים אותי לבית ספר ולא למינזר גברי"

-טוווום- סוף סוף שמעתי את הקול של אבי

-אה, מה?-

-על מה חשבתה ככה?-

-אה..סתם...אני חושב איזה מן בצפר זה, ואיפה הוא נימצא בכלל?-

-פה בהרים, נגיע לקראת הערב-

-סיוט...-

-בשבילך כל בית ספר- זה סיוט- על זה שתקתי. בגלל שזה נכון, אני לא אוהב בית ספר וכל זה. המכונית נכנסת לאיזה יער, והכל מחשיך. השקיע מתקרבת.

*אחרי שלוש שעות*

יצאתי מהמכונית ואהיתי פשוט בשוק ממשראיתי. המקום הזה בכלל לא מזכיר בית-ספר. טירה ענקית בסגנון גוטי, המגדלים נראה שהתחבאו איפשהוא בעננים. מסביב שטח פחות או יותר מיושר וגדר גבוהה עם חודים מלמעלה. מסביב היה יער, איפשהו קרוב לפי מה שהבנתי היתה אורווה. הכל מסביב התחיל להחשיך, ובית הספר כמו שזה ניראה רק מתחיל להחיות. כבר התחלתי לפחד מי בדיוק הולך ללמוד בבית ספר כזה, אבל כשניכנסתי לשער הבנתי שטעיתי, חצר בית הספר היתה מלאה בנערים ונערות נורמאלים (לפחות זה נראה ככה). כמה מהם היו אפילו יותר מסתם נורמאלים. למרות שקצת הלחיץ אותי צבע העור החיוור מדי שלהם ולכמה מהם היה צבע עניים מאוד לא רגיל. כמה מהם מיד הרימו עלי את העניים, דבר שממש לא הופתעתי ממנו. בזמן שאבא שלי דיבר על משהו עם המנהל, אני כבר הספקתי להכיר כמה אנשים מענינים. ואז... כאילו במתוכנן, בצרחות וצעקות כל החלק הנשי של המדשאה רץ לכוון השער.

BILL POV

מגיעים לבית הספר. הנהג מוציא את הדברים שלי ואני מתקדם לכוון השער איפה שכבר מחכה לי קהל המעריצות שלי בצרחות. כמה לא מגעיל זה נישמע, אבל אני מת על המחזה הזה.

-הוד מהלתך אתה נישער בבית הספר הזה, אנחנו כל כך פחדנו שתעבור לאחר!- צורחות ישר לעוזניים, ערפדות עם עור חיוור בדיוק כמו שלי ועניים מאוד יפות ומיוחדות, אבל כל כך ריקות. הבחורות האנושיות גם לא נישארות מאחור, דועגות לחשוף את הצאוורים שלהן. טיפשות, אני בכל מקרא לא אנשך אותן. מסביב לבחורות נכנסתי לבית הספר, איפה שהמנהל  כבר נופף לי ביד. מחייך את החיוך הכי מדהים שלי. איך אפשר לא לחייך? הכל יקרא בדיוק כמו שאני רוצה, למרות שזה לא הוגן כל כך, אבל גם זה מאוד מצא חן בעניי. מהנהן לבחורים בסימן לשלום וזורק מבט שולט לכל הנציגים של העם האנושי. ועל כל מי בנהם גם. הם כולם חצויים. לא ברמה שלי. שם לבחור אחד, שהיסתקל עליי פשוט בפה פתוח. לא ממש אהבתי אותו. חדש כניראה.. אהה בן אדם. אם ככה אז אין לי מה לבזבז עליו צומת לב. השומרים מפנים את המעריצים שלי ואני כבר מגיעה למנהל, לוחץ את ידו.

-עוד פעם ברוך הבא ווילהם, אני רואה שכמו תמיד שמחים לבואך.-

-כן, זה מתוק מאוד...-

-אני כבר חשבתי שלא אראה אותך יותר.-

-מה פתאום! בית הספר שלך זה כמעט כמו הבית שלי!- מחייך את מהחיוכים הכי זהרים שלי. כן להחמיא אני יודע. חוץ מזה האטמוספרה שיוצרו העניים המעריצות שנעוצות בי מרגיעות אותי. למרות שמשהו בכל זות מלחיץ... ומי זה שבחוצפה כזות מסובב אלי את הגב!?

TOM POV

(מצתערת, אין תרגום מתאים למשפט הזה, בגדול טום שואל את עצמו לאן כל הבנות רצו) רצה השאלה בראש שלי, כשמרחוק ראיתי משהו שמזכיר בחורה. ועל המשהו הזה ניסה להתלות בערך כל הבית ספר. ואז איכשהו הצלחתי להבין שזה בחור! למרות שבתור בחור הוא ניראה הרבה יותר ממזור: גבוה, חטוב כמעט כמו בחורה, עור לבן מאוד. שעיר שחור כמו פחם שמגיע קצת מתחת לכתפיו. פוני קרוע כיסה את העניים, ככה שבכלל לא יראו אותן. אם אני לא טועה, אז ניראה לי שעל השפתיים שלו היה ליפגלוס. חוץ מזה החיוך הזה שלו בטוח לא נגע לנשמה. המשכתי להסתקל עד ששמעתי קול:

-מסתקל לאן שכולם?-

הסתובבתי וראיתי בחורה, לה כמו להרבה מאלה שראיתי היה עור חיוור מאוד, עניים תכולות כהות ושעיר לבן-לבן עם צל של ורוד, "לא רע בכלל"- ציינתי לעצמי.

-מה מסתקלים לשם כל כך הרבה?-

-כל הזמן- היא ענתה זורקת מבט לכוון הבחור.

-מממ..- שתיקה מביכה נמשכה "לא זה לא ילך" –טום- הושטתי אליה את ידי.

-לוקה- הבחורה לחצה את היד שלי.

-לוקה? מעניין- חייכתי ונשקתי לידה של הבחורה קלות –מאיפה את?-

-גרה בוואריה... נולדתי בטרנסילבניה...-

-נעים להכיר-

-הדדי-

-לוקה אז למה "לזה"- סימנתי עם העניים לכוון "הזה"- נותנים פה כל כך הרה צומת לב, הוא מה אלוהים במקום הזה?-

-לא, אבל צומת לב נותנים לו לא רק פה..-

-למה זה?-

-טהור דם-

-באיזה מובן?-

-או עכשיו הבנתי. אתה חדש ועדיין לא בדיוק מבין איפה אתה..-

-א-איפה?- התחלתי להרגיש מוזר.

-בית הספר Eclipse – בית ספר לילי לערפדים-

באיזה גודל היו העניים שלי באותו רגע אני לא יכול לדמיין.

-ע-ערפדים?-

-ערפדים.-

-ג-גם את...-

-גם אני. וגם בערך כל מי שמקיף אותך עכשיו. וגם הוא. וגם המנהל, טוב... המנהל חצוי, אפילו פחות.

-ואנשים רגילים יש פה?-

-יש. חמישים חטיחות בערך-

משהו מאוד לא אהבתי את ה"חטיחות" שלה.

-ולמה הוא...- התחלתי ואז סמתי לב ש"הוא" מתקרב בדיוק עלינו.

BILL POV

כשאתרתי את ליקה בקהל מיד התקדמתי אליה. לוקה- חברת ילדות שלי. המשפחות שלנו היו ביחסים טובים. אחרי המוות של אבא שלה, שעליו אפשר לומר עמד כל הארמון, החיים שלה, של אמא שלה ושל אחיה, השתנו לגמרי. שכנעתי את אבא שלי שישלחו גם את לוקה לבית הספר הזה. אני סומך רק עלייה בבית הספר הזה. היא כמו אחותי. כשהתקדמתי יותר ראיתי את אותו בחור, עם המבט המוזר שלא אהבתי.

-ערב טוב, לוקה- אמרתי וחיבקתי אותה.

-גם לך ווילהם- חייכתי, כשהרגשתתי את המבטים המקנאים של הבחורות האחרות.

-נו למה את כל הזמן "ווילהם". אני לא בן 100, בסופו של דבר, למרות שגם בגיל 100 ובם ב200 אני יראה אותו דבר- חייכתי שולח מדי פעם מבטים לבחור –פשוט ביל-

-בסדר ביל-

-אה ודרך אגב כמה פעמים אמרתי לך: אל תתחברי עם בני אדם, אין בהם שום דבר טוב. בואי אני צריך להראות לך משהו- לקחתי את היד שלה והובלתי לכוון בית הספר. עדיין מרגיש את המבט החודר של אותו בחור.

"למה הוא מסתקל עליי ככה?" לא הצלחתי להבין.

-ביל..מה רציתה להראות לי?- לוקה עצרה והסתקלה עלי.

-רגע חכי פה- רצתי למכונית לוקח משם תקייה ורץ בחזה ללוקה.

-נו?-

-זוכרת שצירתי אותך בחצר, בסוף שנה שעברה ולא סיימתי?-

-כן, בטח-

-אז סיימתי- חייכתי, ופתחתי את הדף לפני לוקה. בציור היא ישבה תחת עץ דובדבן, בתלבושת בית ספר, רק בלי הג'קט. חציית קפלים שחורה עם תפר אדום וחולצת צווארון לבנה עם סמל בית הספר. התמונה היתה בצבעים די בהירים ושמחים. שמיים כחולים, הדשה הכבר יבש, צבע הפרחים של הדובדבן השתלב יפה עם השעיר של הבחורה והשמיים הכחולים עם- העניים.

-ווילהם...תודה...זה כל כך יפה...-

-אין כל כך מה לעשות בחופש... קחי זה שלך!- הכנסתי אותו בעדינות לתוך התקייה ונתתי לבחורה. היא לקחה לי אותו מהידיים ופתאום נישמע קול המנהל על כל בית הספר (כמובן שדרך מקרופון הוא לא היה צוקע ככה XD):

-דלתות בית הספר Eclipse פתוחות לתמידים! בבקשה גשו לאולם הראשי לחלוקת הכיתות!- אחרי שלקחתי את הדברים וניפרדתי מהנהג, אני ולוקה הלכנו לאולם, אחרי שכל התלמידים נכנסו, השערים הענקיים ננעלו.

TOM POV

בתוך בית הספר הכל היה בערך כמו שתארתי לעצמי- מהתקרות הגבוהות השתלשלו מנורות קריסטל ענקיות, הזכוכית היתה מלוכלכת. כל האטמוספרה היתה מאוד קודרת. עמדנו באולם ענק, מלפנים עמדו מדרגות שהוביל לקומה השנייה, מימין דלת ענקית בצבע לבן עם חצי ירח עליה, משמאל בדיוק כזות רק שחורה, עם חצי ירח אדום עליה והאות “V”. למרות החושך היה די נעים. האור היה רך. המנהל עמד כמה מדרגות מעלינו, כדי שכולם יכלו לראות אותו.

-שקט בבקשה- נשמע הקול שלו והאולם השתתק מיד. – אני שמח לראות את כלכם בכותלי בית הספר, הרבה ממכם לומדים פה כבר לא שנה אחת. אבל אני רואה שחדשים השנה יש גם לא מעט. ובגלל זה אספר לכם בקצרה על בית הספר שלנו. בית הספר שלנו הוא ליילי והלימודים (מן-הסתם) מתקיימים בלילה. בעצם לא בלילה אלה מאוחר בערב. סדר הלימודים הוא כזה: מתשע בבוקר התקיימו הלימודים של בית הלבן בלבד. איזה בדיוק תראו על הקיר של המאונות שלכם. וככה עד השעה שלוש אחר הצהוריים. ההפסקות בין השעורים, ארוחת בוקר, צהוריים, וסתם זמן חופשי. מהשעה שלוש הלימודים התקיימו בשני הבתים. עד שש. מהשעה שש ועד תשע הלימודים התקיימו רק לתלמדי הבית השחור (בית אובמהXD), גם אם הפסקות. מהשעה 11 בלילה לתלמידי הבית הלבן אסור להמצא מחוץ למעונות. לתלמידי הבית השחור משבע בבוקר. מי שיעבור על החוק הזה- יענש. כמו כן אסור להמצאה במאונות של הבית השני. הלימודים מתקיימים חמישה ימים בשבוע, עם שני ימי חופש- שבת וראשון. אין לימודים. לגבי החופשים,- אחר כך. עכשיו נחלק אותכם לבתים.

BILL POV

סביבי התקווצו אפילו כמה מבטים מתפעלים. הנאום של המנהל שאני שומע כל שנה וכבר יודע בעל-פה, מתחיל לשעמם. אני בהיטי בקירות בשעמום.

-אממ...ווילאהם- לוקה נגעה קלות בכתף שלי.

-אה? מה? פיספסתי משהו?-

-למה אתה מסתקל לשם ככה?-

-לאן?-

-לשם...- הבחורה הראתה לי לכוון קבוצה של בחורות, שלא רחוק מהם עמד אותו בחור.

-אני מסתקל לשם?-

-אממ... רבע שעה, זה בטוח-

-אח לוקה, הוא ניראה לי חשוד משהו... תתרחקי ממנו? בסדר?-

-מה שתגיד...-

-נו, אנקלונה...את יודעת שאני אף פעם לא יעשה משהו לרעתך-

-כן, ביל, אני יודעת...-

-עכשיו נחלק אותכם לבתים!- שמעתי לבסוף את המשפט שלו חיכיתי. שני השומרים, כאילו בלי להיסתקל הפרידו את התלמידים לשני צידי המדרגות. יכול להיות שהאנשים לא הבינו, וגם כמה ערפדים לא. אבל אני יודע שהשומרים הם צידיי ערפדים, עם כשורים די גבוהיים. מבין האנשים הכרתי כמעט את כולם, כולם חוץ מהבחור ההוא, שכל הזמן תוקע בי מבטים. ואצלינו חדשים כמו תמיד, מליון. כמו למשל הבחור החמוד הזה עם העניים הכחולות כהות, ניראה לי מיפן, יציגו טורוגאווה.

-ווילהם, את מי ראיתה שם?- לוקה שוב משכה לי בשרוול.

-סתם, הבן של אדון טורוגאווה הועבר עלינו.-

-אה, כן. יש לו יכולות כישוף חזקות-

-עוד נישמע עליו אני בטוח- עברה בי צמרמורת.

-מה יש?-

-אני לא מבין, מי מסתקל עלי ככה שמהמבט שלו אני יכול למות? אם אני זוכר נכון, בעין המוות אפילו אני, טהור-דם לא מחזיק...-

-זה לא עין המוות... זה הבחור ההוא-

הסתובבתי ופגשתי את המבט שלו. כן, הצבע חם... למרות שהוא בן אדם... המבט שלו היה כאילו מכשול עבורי.

"נראה שהוא לא מחבב אותי במיוחד. אבל את מי זה מעניין..."

כשסימו לחלק אותנו, סמתי לב שבני אדם יש רק אחד יותר. ככה שיש עכשיו 200 אנשים.

-ככה, סיימו לחלק אותכם לכיתות. מימיני הבית הלבן, משמאלי הבית השחור. בינתיים שהשנה רק התחילה אני יבחר את המדריכים. המוכחים. מהשחורים- ווילהם טרומפר. בליווי צרחות ומכיאות כפיים עליתי על המנהל, נותן לכולם את החיוך הכי זוהר שלי.

-מהלבנים- ג'אזל דה לה פאר [Zhezel De La Fere] מהקהל יצאה בחורה בגובה סטנדרתי, ג'אזל צרפתייה. מדריכה כבר לא שנה ראשונה. היא די יפה: רעמת שער בלונדיני מתולתל, ממש כמו לבובות חרסינה, שפתיים ישרות, התחתונה קצת יותר מלאה מהעליונה. עניים אפורות ענקיות עם ריסים, אולי קצרים אבל כהים מאוד. ומשקפיים חמודים על האף העדין. היא עלתה אל המנהל.

-ג'אזל וווילהם היו היד השמאלית והיד הימנית שלי כשזה מגיע לכיתות שלכם. עכשיו הם יובילו אותכם לחדרים שלכם במאונות. התילבושת היא חובה רק בשעות הלימודים, היא תלויה אצל כל אחד מכם בחדרים- המנהל הסתקל עלי- ווילהם אם יש שאלות או שתצתרך משהו, תבוא למשרד שלי, ונסדר את הכל- הנהנתי. כן-כן. כמו כל שנה יש לי חדר ותילבושת פרסאונלים (יחודיים). המנהל הלך ובזמן שהובלתי את שאר הבית מאונות, קלטתי עד כמ המבטים, עצבניים, ואפילו כועסים מאותו בחור אנושי.