קולולוולו עוד וואנשט!!! תתרגלו יש לי אלפים מהם! הפעם זה אחד שלי
*פרצוף ביישן*
בטא: אין.
שם: Christmas Eve
זוגות: טום/ביל.
ז'נאר: Slash, Romance, Twincest, Tom’s
Pov
הולך ברחוב הרועש, עכשיו חורף, השלג מרשרש בשקט כשהוא נופל על הארץ.
עוד מעט קריסמס, כל העיר אחוזה באווירת החג. אני מחייך כשרואה את הילדים הקטנים
ששמחים לסטה קלאוס שמחלק ממתקים בקניון. בנתיים הם עוד מאמינים שבדיוק האדם הזה
בתחפושת המוזרה מביא להם את המתנות שעלהם הם חלמו כל השנה. פעם גם אני האמנתי, אבל
זה היה לפני המון שנים.
האנשים קונים עצי אשוח כדי להשתיל בבתהם חלק מהחג שפעם בשנה מאחד את
כולם.
את האמת, גם אני נכנעתי לכל שטויות החג האלו, ועכשיו הולך הביתה
כשבידיי כופסאות מלאות בכדורי זכוכית צבעוניים. ליתר דיוק יש אדם אחד שלו אני לא
יכול להתנגד. אני חושב שאם הוא היה מבקש להביא לו את הירח מהשמיים, אהיתי עוד הרבה
זמן חושב, איך להוריד אותו משם.
בחיים של כל אחד, יש אדם כזה, שכל שנייה שאתה מעביר איתו, היא מתנה.
בשבילי האדם הזה הפך להיות אחי, חסר תועלת לנסות להבין מתי זה התחיל, ניראה שזה
היה תמיד. אנחנו ביחד מהיום שבוא נולדנו, ובחיים לא פגשתי בן אדם שאליו ניקשרתי
כמו שניקשרתי עליו. כניראה שזות המשמעות האמיתית של אהבה- כשאתה נותן את כל החום
וההבנה שלך לאחד, האדם הכי קרוב, רצון להגן עליו מכל הרועה שיש בעולם הזה. אני לא
יכול לסבול את המחשבה שלמלאך שלי היה רע, הוא נוצר בשביל אהבה ואושר, ולא בשביל
כאב וסבל. אולי מהצד זה ניראה מוזר, כי אחי: הוא סמל הסיגנון השערורייתי, אליל
הנוער המודרני. הוא יפה, בטוח בעצמו, חצוף, אהיתי אפילו אומר וולגרי, אבל זה רק צד
אחד שלו, שבורוב כלל את האלטר אגו שלו. במציאות ביל הוא ביישן ובוטח מאוד, אין בו
טיפה אחת של הוללות, הוא מזכיר לי קצת את הנסיך הקטן מהסיפור של קיפלינג, חמוד
ותמים מאט.
אני ממהר להגיע לבית שלנו, שם חיכה לי ביל. היה חשוך, והרחובות הוארו
במנורות צבעוניות, כאילו הופכות הכול לאגדה. אפילו העוברים והשבים שבדרך כלל
אדישים שולחים עכשיו חיוכים חמימים ואני לא יכול לא לחייך בחזרה. השלג נוצץ באור
הצבעוני ונותן הרגשה של אגדה.
בכלל לא סמתי לב איך שהגעתי שהגעתי הביתה, ניראה שאפורית החג תפסה גם
אותי. עולה לקומה ה7 ברגל, לא יודע למה לא התחשק לי להשתמש היום במעלית. פותח את
הדלת עם המפתח ונכנס למסדרון החשוך. מהסלון מגיע אור רך, על השיטח שוכב ביל, ראשו
בין ידיו והוא בהה בעניין במסך הטלוויזיה, בצד עמד עץ עדיין לא מקושת. הנחתי את הקופסאות
על השולחן הקטן והתחלתי להוריד את הנעליים שלי. כשפיתאום נישמעה יבבה חרשית, מהר
הורדתי את הנעליים ורצתי לסלון.
-ביל, אתה בסדר?- הוא מסובב אלי את הראש, העניים שלו מוצפות בדמעות
שנזלו במורד הלחיים. התחלתי לנסות להבין מה כבר היה יכול לקראות בשעה שלא אהיתי,
הגעתי למסקנה שהמון.
-טום, הם מתו, מתו אתה מבין?- הוא תוך כדי בכי ממשיך להבהיל אותי
יותר, אם זה בכלל אפשרי. מי מת? אמא? גורדון? גוסטב? גיאורג? יוסט בסופו של
דבר...??
-מי מת בילי?- אני שואל, מנסה לישמור על קור רוח.
-הם אהבו זה את זה, וכל כך רצו לחיות! הם פחדו למות, אבל הזמן שלהם הגיע-
פה כבר בכלל הפסקתי להבין, על מי אנחנו מדברים. מי אהב את מי? בעניין הזה התחילו
לזחול מחשבות טיפשיות לראש שלי, אני מאוד מקווה שזה לא מה שאני חושב שזה.
-ביל, תסביר לי! אני לא מבין
כלום- ביל שתק מצביעה על המסך שבוא התנגן עוד סרט יפני שממנו הוא פשוט מאבד את
הראש.
-חרונו ורוזטה- ביל אמר בעניים נוצצות ואני לא ידעתי אם אני אמור לכעוס
או לשמוח. אני כמעט לא התחרפנתי כשראיתי אותו בוכה וממלמל משהו על מוות של מישהו
וכל זה בגלל סרטון מצוייר טיפשי!
-תרגע, זה רק סרט, אפילו הדמויות
פה מצוירות- אני מחבק אותו בנשיקה מוכה את את השבילים המלוחים.
-לא... אתה לא מבין... הם...הם...-
הוא השתתק לרגע והסתקל עלי ברצינות.
-הם, מה בילי?- מחייך עליו, הוא
נצמד אליי יותר ולוחש:
-הם כמונו...- נרעד מהמילים האלו.
מאיפה הבאתה את זה ביל?
-למה אתה חושב ככה?- אפילו נהיה מעניין
מי אלה חרונו ורוזטה האלה.
-הם אהבו אחד את השני, ואהבה שלהם
היתה אסורה...- אז זה העיניין, הפחד שלך חזר...
-ביל תקשיב לי טוב, אתה- הדבר הכי
יקר לי, ולא משנה מה יקרה אני אהיה איתך. תיזכור אנחנו לא דומים לאף אחד, אנחנו -זה
אנחנו. הכל היה בסדר תאמין לי- הוא חייך אלי ככה שהרגשתי חום מציף אותי בגלל היצור
המדהים הזה.
-אני אוהב אותך- ביל זרק את הראש
על הכתף שלי
-גם אני אותך, נסיך- רק עכשיו נזכר
שאני עדיין לובש מעיל. מתרחק מביל בעדינות שבילמל משהו מתנגד והלכתי בחזרה למסדרון,
תולה את המעיל והכובע שממנו שכחתי לגמרי.
-בגללך כמעט שכחתי למה יצאתי- ביל
עדיין שכב על השטיח אבל עכשיו על הפנים היפות שלא היה לא עצב אלה אושר.
-קניתה קישוטים לעץ שלנו?- הוא קם
מסתקל בעניין על הקופסאות.
-יאפ, אז אתה יכול לקשט אותו- נותן
לו את הקישוטים.
-לא! אתה הולך לעזור לי, אז קח-
הוא מחזיר לי את הקופסאות והולך לכוון העץ.
-אבל אני לא רוצה- הוא לא יכריח
אותי! לא יצליח לו!
לא יודע למי ניסיתי לשקר, כצפוי,
עכשיו אני עומד ליד העץ הטיפשי עם כדור זכוכית אדום בידיים ואתה עומד לידי וקניראה
חושב איפה אפשר לתלות אותו.
-עוד הרבה זמן?- ממש נימאס לי העשק
חסר התועלת הזה.
-אם תמשיך להסיח את דעתי, תישאר פה
עד החג- אני נאנח ביאוש בגלל שאני יודע שהוא באמת יכול לעשות לי דבר מגעיל כזה. מה
אמרתי לכם שהוא כזה תמים ומתוק!? שכחו מזה, אני אהיתי בטראנס ולא הבנתי מה אני
אומר, זה החג המקולל הזה אשם! ביל- פאנט וטיראן שמנצל בחוסר לב את האנשים הכי קרובים
לו!
-זהו זה- אחרי שהוא לבסוף תלה את
הכדור האדום הכריז ביל. אני נופל באנחה על השטיח זה סוף סוף ניגמר? ביל מכבה את
האור ומדליק את האורות של העץ, נשכב לידי.
-יפה נכון?- הוא מניח את הראש על
החזה שלי, אני מהרגל מתחיל לעשות את שערו עם היד.
-כן- אני אומר, מסתקל על האורות הצבוניים
שזהרו בחושך. אני לא יודע כמה זמן שכבנו ככה מחובקים, בישבילי הזמן כאילו עצר. כשהסתקלתי
על ביל ראיתי שהוא כבר ישן, מחבק אותי בחוזקה כאילו מפחד לאבד. אני קם ובזהירות
מרים אותו, לוקח אל המיטה, מכסה בסמיכה החמה.
-תישן נסיך קטן שלי- לחשתי שפיי
נוגעות בקושי בלכי שלו. ביל חייך במתיקות ולחש משהו תוך כדי שינה. ניגשתי לחלון,
בחוץ עדיין ירד שלג, אבל השמיים היו בהירים מאוד והכוכבים זהרו יותר מתמיד.
"כניראה זה בגלל שעכשיו זה כמעט קריסמס..." חשבתי עדיין מביט בשמיים.
פתאום אחד הכוכבים הבהב והתחיל לפול משעיר אחריו שובל זהוב. צריך להביאה משאלה,
ואולי היא תתגשם.
-אני רוצה שביל תמיד אהיה איתי-
אני מניח שאני כניראה אוהב את
החגים.
תמונה מהממת!
יצא קצר יותר משרציתי אבל לדעתי סביר... יאללה תפרגנו!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
