אני פשוט בן אדם נחמד! :)+ עיצוב קצת יותר אנושי (ערפדי)
פרק שני. Nunb.
נכתב תחת השיר Linkin Park – Numb
TOMS POV
התאוררתי בחדר שלי. במעונות החדרים
מחולקים לשניים או שלושה אנשים. החדר שלי לשניים, אבל יצא ככה שנישארתי בחדר לבד.
קצת משעמם אבל אפשר לחיות כאן. החדר שלי נמצא המיגדל. כן גבוהה. הכי גבוה. היתרון
הגדול הוא שאין חלון, יש מרפסת. כל החדר היה בטונים בהירים ואפילו לבנים. טפטים
לבנים עם פס אדום דק על הקירות. על הרצפה- שטיח גם אם תפר אדום. לא היו דלתות
למרפסת, במקום היו תלוים שם וילונות לבנים קלילים. ליד הקיר עמדה מיטה, שידה. מהצד
הנגדי, אותו דבר בדיוק. ליד מרפסת ארון בגדים גדול, מהצד השני שולחן כתיבה ומעליו
מדפים בישביל הספרים.
קמתי, והלכתי למקלחות שהיו משותפות
לכל המאונות, רק עם הפרדה לבנים ובנות. חזרתי לחדר. כשפתחתי את הארון ניכנסתי
לשוק, מזה הכי פחדתי מכנסיים וג'קט! התלבושת עצמה היתה לבנה, מכנסיים
לבנים עם תפר אדום וג'קט תואם. אחרי תפילה לכל האלים שאני מכיר, התחלתי ללבוש את
התלבושת למזלי הרב התילבושת היתה קצת גדולה וזה בדיוק מה שאהיתי צריך במצב הזה.
ככל הניראה תפילותי לא היו לשב.
כשהגעתי לדלת שעליה היתה תלויה
מראה ענקית, ראיתי את מערכת השעות.
-פח, דועגים פה לתלמידים לא רע-
אחרי שלקחתי את הספרים הדרושים
מחברת גדולה ועט יצאתי מהחדר.
BILLS POV
פתחתי את העניים. השעון הראה רק 12
בצהוריים, ולישון כבר לא התחשק... התחלתי לבחון את החדר, שבעקרון לא השתנה כבר
הרבה שנים, אבל אני אוהב אותו. מהמצב... הסיגנון... כל החדר היה בצבעים שחור, לבן,
וכסף. טפטים שחורים עם ציור גוטי דק בצבע כסף. איך שנכנסים לחדר אפשר לראות את
הכניסה למרפסת שסגורה בוילונות שחורים עבים. מצד ימין של הדלת ולאורך כל הקיר עמד
פרגוד שחור עם ציור כסוף באותו סיגנון כמו הקירות, מאחורי הפרגוד עמד ארון גדול
מעץ שחור. שם גם שמרתי את כל ציוד הציור שלי. משמאל עמדה מיטה זוגית עם שמיכה
שחורה ומצעים שחורים ממשי. ליד המיטה עמדה מנורה שדומה יותר לפנס רחוב. מהצד השני
עמד שולחן כתיבה מעץ שחור ומעליו מדפים מלאי ספרים. מהתיקרה השתלשלה נברשת כסף
גדולה. מהקיר הנגדי למרפסת היתה המקלחת הקטנה שלי. כן שלי הפרטית. אחרי מקלחת
קצרה, הלכתי להתלבש. התלבושת שלי גם מיוחדת. לבשתי מכנסיים שחורים צמודים, חולצת
צווארון לבנה ומעל ג'קט שחור וגם קצת צמוד עם תפר אדום. על הצוואר תליתי את הצלב
הכסוף האהוב עליי. התאפרתי, ואספתי את השעיר לקוקו. את הפוני ישרתי, עכשיו הוא
הסתיר את העניים. וזה מה שאני צריך. כשחשבתי על זה רציתי ללבוש גם כמה תבעות אבל
בסוף לבשתי רק צמיד כסוף גס אחד. לקחתי את הספרים, מחברת ועט. ויצאתי מהחדר, יורד
במדרגות, עכשיו ספרות-שיעור מצורף עם הצד הלבן.
TOMS POV
נכנסתי לכיתה, הכיתה פשוט ענקית.
גם בסגנון גוטי. הוא היה חשוך, אפילו מאוד. החלונות היו מכוסים בוילונות שחורים.
על במה קטנה עמד שולחן המורה. ממול ב4 טורים עמדו השולחנות. היו כבר הרבה תלמידים,
גם אנשים וגם ערפדים. זיהיתי את הידידה שלי-לוקה. היא ישבה ליד שולחן באמצע הטור
השני.
-ממ...היי- חייכתי במתיקות,
כשראיתי את החיוך של לוקה.
-היי, בוא שב!- הבחורה סימנה על הכיסה
הריק לצידה.
-אה זה לא משנה אם אנחנו מבתים
שונים?-
-לא משנה, בשיעורים משותפים מותר-
-נו..טוב- חייכתי והתישבתי ליד
לוקה.
-אני יגיד את האמת – התלבושת ממש
לא מתאימה לך- היא אמרה בגיחוך.
-וזה ממש מצא חן בעניי- אמרתי
בצניות – למרות שאת ניראת טוב בזה- לוקה היתה לבושה בחצאית קפלים קצרה בצבע שחור,
חולצת צווארון לבנה וג'קט עם תפר אדום. השעיר אסוף בקוקו גבוה.
-תודה-
ווילהם ניכנס לכיתה, עם המראה שלו
גורם לכיתה להחיות. הוא זרק לימין ולשמואל חיוכים זוהרים, אבל את העניים שלו לא
ראיתי. שוב הפוני הסתיר אותן.
ישבתי והסתקלתי עליו, עד שלוקה
קראה לי.
-אממ... טום..-
-מה?-
-למה אתה מסתקל עליו ככה כל הזמן?-
-הטיפוס הזה פשוט הורג אות!-
-תזהר על המילים שלך-
-לא הבנתי? הוא הולך לשלוט על כל
הבית ספר?-
-לא...אבל הוא לא כמו כולם...הוא
מעל...-
-זה למה?! כי ההורים שלו הכי
עשירים?
-טום...זה ממש לא קשור... הוא טהור
דם...-
-מה זות אומרת!?-
-טהור דם... כל הערפדים
האריסטוקרטים כאן – חצויי דם...הוא טהור. בורידים שלו זורם דם רק של אלה מהזן שלו,
לא של אף אחד אחר...-
-ממכן, איך כולם כאן אוהבים
ומכבדים אותנו כאן...- מילמלתי לעצמי בזמן שכל הבחורות שנמצאו בכיתה באותו רגע רצו
לווילהם.
ופתאום... אפילו אם זה היה רק לרגע
אחד, הרגשתי את המבט שלו ...קר ...מוזר.... כזה... אפל... בודד....
נהרתי את הראש ,כאילו יוצא מטראנס.
הכול היה אותו דבר בדיוק: לוקה דיפדפה בדפים של הספר. ליד החלון דיברו שני ערפדים,
זורקים מבטים לכוון בחורה אפילו חמודה מאוד, ווילהם עדיין עמד בכניסה לכיתה
ומיסביבו איך לומר "הדובדבן" של החברה.
הפעמן צילצל. לכיתה ניכנס המורה
לספרות – סר סיבל (נשבעת שזה מה שכתוב), אחרי שעבר על כולם במבט קפוא של העניים
הכחולות הוא התישייב ליד השולחן.
-כיתה- התחיל בקול צורם המורה.
הקול הזה העביר צמרמורת אפילו לתלמידים "השחורים" הרגשתי משהו קריר נוגע
ביד שלי והסתובבתי בחדות. לוקה הסתקלה עלי בשלווה.
- סר סיבל הוא מוקפד וקר...אבל בעיקרון
הוא בן אדם מאוד טוב... במיוחד לאלה שאוהבים את הישעורים שלו-
-ברור. תודה על העצה-
-לאלה שלא יודעים –אני סר סיבל
ואני ילמד אותכם ספרות, פילוסופיה ולטינית. אהיתי רוצה את המדריך של הצד השחור.-
-זה אני...סר סביל...- שמעתי קול שקט והסתובבתי.
בטור הראשון השולחן האחרון ישב...ווילהם. הוא נעמד כמעט לגמרי בשקט. מוזר, אבל
הפעם לא ראיתי בו לא את החוצפה ולא את ההתנסאות. ההפך. הוא ניראה יותר כמו הטיפוס
הביישנים והשקטים, אלה שאף אחד לא שם לב אלהם.
-או ווילהם, שוב אתה? טוב האמת שני
שמח. תשמיע בבקשה את המשפחות של החדשים-
בזמן שטרומפר קראה את שמות המשפחה
של הערפדים, אני בחנתי אותו בדקדקנות. לאן נעלם הערפד היהיר והמתנסה מהאחרים.
מוזר. קול שליו וקר... חיוך עצוב...העניים מוסתרות בפוני.
-תודה לך, שב. אצל הלבנים אני
מבין, עוד פעם ג'אזל?-
-כן סר- ציצה הבחורה וקמה.
-יש לכם חדשים השנה?-
-רק אחד-
-ככה, תציגי לי אותו-
-טומאס קאוליץ- ג'אזל הסתקלה עליי-
טום, קום בבקשה-
קמתי מהכיסה והסתקלתי על המורה.
-קאוליץ אתה אומר- המורה הסתקל עלי
בצורה מוזרה- סליחה על התענינות אבל איך קוראים לאביך?-
-יגור. יגור קאוליץ.- סמתי לב
שהמבט של סר סיבל הפך לרציני.
-תודה, אתה יכול לשבת-
-קאוליץ?- שאלה אותי שוב לוקה,
כשהתיישבתי בחזרה ליד השולחן.
-כן, קאוליץ. למה?-
-כלום. פשוט זה שם של צייד ערפדים
מאוד מפורסם.-
-לאאא, שטויות. אבא שלי אפילו לא
מאמין בערפדים-
-אז, זה כניראה רק צרוף מקרים-
כל השיעור חשבתי על אני לא יודע
מה. בעקרון זה משעשיתי בכל בית ספר שאהיתי בו. מסתקל על התיקרה ממציא בראש כל מיני
מנגינות... ועכשיו גם על הטון המוזר של סיבל, וטרומפר הדו פרצופי.
BILLS POV
כשיצאתי מהקהל, ישר הורדתי את
החיוך והתיישבתי על השולחן האחרון... ועוד בצד. מהרגל הוצאתי מחברת ענקית שבה שאני
סתם ישרבת משהו עם העט, בלי לחשוב, מה שהיד תצייר.
-ולמה הבן אדם הזה נדבק ככה ללוקה-
ניכנס לראש שלי כששוב ראיתי את אותו בחור. לא. לא קינאתי את אנקלונה לאף אחד. היא
רק חברה שלי. נו, הכי טובה. לא יותר מזה. פשוט שהוא בן אדם. ואני לא אוהב בני אדם.
ואני לא רוצה שיהיה לאנקלונה רע. אני לא ידע למה אני כל כך שונא את היצורים האלה.
הם נחוטים. ואני...אני לא יודע...אבל הם לקחו ממני משהו. בטוח שלקחו משהו. ובדיוק
בגלל זה אני חיי ככה: כשאני עם קהל, חיוך מלאכותי, לבד- כבר עדיף לא לדבר...
-קואליץ- הגיעה אלי כשיצאתי מבועת
המחשבות שלי. הרמתי את הראש, וראיתי את הבחור עומד.
"קאוליץ? לא יכול
להיות." חשבתי."לא, זה לא הוא...אפילו לא קרוב..." המשכתי לשרבט במחברת שלי. ואז שוב הרגשתי את
המבט המוכר הזה. לא, זה כבר לא הוגן. הבחור המעצבן הזה כבר שיגע אותי אם המבט הזה
שלו, הוא מה בחיים לא ראה ערפד!? לא...צריך להרחיק את אנקלונה ממנו. הוא בטוח. ממש.
לא מצא חן בעניי.
-ייולהם- סוף סוף שומע את הקול של
המורה.
-אה... כן, אני מקשיב...-
-אני מנסה לשאול אותך שאלה כבר 10
דקות...הכל בסדר איתך? אתה ניראה לא טוב-
-כן.. סליחה... פשוט חשבתי...- קמתי
מהשולחן וכרגיל אהיתי מוקף במבטים.
-עכשיו זה לא שיעור פילוסופיה, אבל
זה השיעור הראשון השנה לכן החלטתי לשלב גם ספרות ונכנסת פה גם חרדת נטישה.
-נו, כן... ולמישהו בדידות- זה
בריחה ממחלה, ולמישהו- בריחה מחולים....
-מה אתה מנסה לומר עם זה?-
-ברשותך אדוני, אני ישאיר את זה
לעצמי-
-טוב...זה ענינך...אתה יכול
לשבת...- ואחרי הפסקה קצרה הוא הוסיף –ועדיין המצב שלך מדעיג אותי-
הפעמון צילצל. לקחתי את המחברת
והספרים שלי ויצאתי לשיעור הבא שלי. פתאום ראיתי את לוקה ואת הבחור הזה.
"לא, די." אמרתי לעצמי
ואחרי שלבשתי את החיוך הזדוני ביותר שלי ובהליכה הכי שחצנית התקדמתי לעבר הזוג.
-לוקה, אני הזהרתי אותך לא?- עברתי
על פני הבחור בלי להסתקל עליו בכלל, ומחבק את מותנייה של הבחורה.
-לא שוב ביל....-
-כי זה בן אנוש. א-נו-ש, את שומעת
כמה שזה ריק? ועלוב?- שוב עניתי לו במבט, הוא עשה את אותו הדבר.
-אך מה נעשה איתך, נרציסט-מוצץ דם-
לוקה צבטה אותי באף וגיחכה בקרירות.
-אוקיי בואי, יש לנו עכשיו
מיסתיקה, השיעור האהוב עליך. חייכתי בערמומיות והעלתי את הבחורה במדרגות לקומה
העליונה. ואז... תזוזת אוויר הביאה אלי ריח מוזר...הוא באיטיות ובבטחה פגע לי
בראש... כזה מתוק-שורף... קל... חמים... כל כך מפתה....... ומשכר....
-אהה..- נפלט מבין השפתיים שלי
וכמעט נפלתי.
-ווילהם אתה בסדר? מה קרה?- ליקה
החזיקה לי את היד כדי שאני לא אפול ממהמדרגות.
-ה...הריח הזה.....אלוהים... מה
זה?- העניים שלי נדלקו באש התאווה.
-זה אוביקט הבוז שלך-
-את מדברת על...-
-טום. השם שלו זה טום.-
-טום. צריך לזכור.-
-ביל. טאבו (אסור) - היא לחשה בחרדה...
-לוקה... טאבו... טאבו... נו תגידי
לי איזה טאבו יכול להיות כאן כשחתיכה טובה כזות נופלת לך מתחת לאף...- שאפתי עמוק
את האוויר שעדין היה בו הריח המסחרר.
-ככה מדמאזל, תקחי אותי מהר מכאן
לפני שאני לא זורק את כל הטאבו שלך לעזאזל ועושה מעשה.- חייכתי בזדוניות ולוקה
סחבה אותי לכיתה בגיכוך.
טום מה... טוב טום תתכונן,
אני הולך להשגיח עליך מעכשיו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
