אסוציאציות חופשיות במערב |
| 9/2007
שם למטה
העצבים שלי נמתחו עד הסוף ואני לא יכולה יותר לסבול, לא את הבוסים שלי, לא את האנשים שעובדים איתי ובמיוחד לא את האנשים המעצבנים, העקשנים וחסרי הכבוד שמתקשרים ומתקשרים ומתקשרים. אמרתי שאני אחזיק מעמד עד סוף ספטמבר, עד שאני אתחיל ללמוד אבל זה לא הולך לקרות כשעם כל שיחה שאני מקבלת אני מרגישה את לחץ הדם שלי עולה ורצון עז להרוג מישהו. אני אפילו לא צוחקת בקשר לזה, היו כמה אנשים שגרמו לי לראות את היתרונות ברצח, הרי הם כל כך מעצבנים שמגיע להם למות, אני אעשה לעולם טובה והכי חשוב - הם יפסיקו לדבר ויעזבו אותי לנפשי. אני צריכה לקבל פרס רק על מאמץ שאני שמה בלא לנתק להם בפרצוף, כי בפעם היחידה שניתקתי למישהי זו היתה חתיכת התעלות רוחנית, בהתחלה הרגשתי אשמה אבל אז- אלוהים, האושר.
הבעיה שלי, והסיבה היחידה שהצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו היא אבא שלי, קשה לו עם חוסר מעש, אפילו כשאני לוקחת ימי מחלה מוצדקים קשה לו עם זה. הבנאדם כל כך שונה ממני שזה מדהים.
אבל החלטתי שלא אכפת לי יותר ממבטי האכזבה ואני מתפטרת ומצילה את מה שנותר מהנשמה שלי, אני מתרחקת מאנשי המכירות האלו, עובדי שטן שקרנים שכמותם.
חוץ מזה נראה לי שהם משפיעים עליי גופנית, לפני שבועיים היה לי חום של 39 אחרי שנים, ואני חושבת שמדובר אפילו במספר דו-ספרתי של שנים, שלא היה לי חום ועכשיו יש לי גם כאב מיסתורי בבוהן שלא נעלם. לא אכפת לי כמה הם מקררים את המקום, זה הגיהנום.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
