אילולא ידידה שלי שבדיוק קיבלה את תוצאות הבגרות בהיסטוריה, לא הייתי חושב על זה בכלל. היא שאלה אותי כמה קיבלתי, עניתי בחיוך ש97. אז נזכרתי איך בהתחלה, המורה להיסטוריה חשב שאני מטומטם, כמו כל המורים שלי ביסודי ואפילו בחטיבה. הייתי מעתיק מהלוח אינספור פעמים את אותו הקטע ועדיין לא הייתי זוכר. הייתי קורא את אותו הטקסט שוב ושוב וכלום לא היה חודר. בגלל זה, היו שיעורים שהעדפתי להבריז או שישבתי בקצה הכיתה והקשבתי למוזיקה. ואז הגיעה המורה לתנ"ך. היא לא כתבה על הלוח ולא חילקה טקסטים, היא דיברה. היא סיפרה ועוררה דיון. הגעתי לבוחן הראשון והידע פשוט זרם ממני. זכרתי את טון הדיבור שלה כשציינה את הניתוח המקובל לכניסתו של שיר השירים לתנ"ך, זכרתי את הצרידות שלה כשניסתה להסביר שאין הדתיים רואים בזה פורנוגרפיה לאחר שצעקה על כולם להיות בשקט.
יום אחר, למורה להיסטוריה נשברה היד והוא נאלץ להכתיב כי הוא לא יכל לכתוב על הלוח. לא כתבתי. אז היה בוחן בסוף השיעור- הוצאתי 95. זכרתי את טון הדיבור שלו, את הנימה.
בדיעבד התברר שאין לי אפשרות לזכור משהו מראיה או כתיבה, אני חייב לשמוע את זה.
וככה אני לומד עד היום, כבר לא מבריז. המורה מדבר ואני אפילו לא מקשיב, אני שומע וזה מספיק.
הרעיון זה, שעד שמוריי ואני הבנו את זה, הם ואפילו אני היינו בטוחים שאני מטומטם ושכלום לא ייצא ממני. בטוח יש אי שם עוד הרבה כמוני. יש להם את הפוטנציאל והם פשוט לא מוצאים את הדרך להוציא אותו לאוויר העולם. ואמירה שלי היא: "ילד עם קשיים הוא לא מטומטם, הוא פשוט אחר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
