לא יודע אם ראיתם, אבל היום בערוץ עשר הייתה כתבה על "הורות יתר", מה שהזכיר לי שלפני כמה זמן הייתה כתבה על "חוסר הורות". זה מה שגורם לי לשאול: איפה עובר הגבול? מתי מתן מרחב אישי נחשב חוסר הורות ומתי דאגה לילד נחשבת הורות יתר? נכון, באופן סטטיסטי, את סוג ההורות הראשון נמצא בעיקר במעמד הביניים ומטה בעוד סוג ההורות השני נמצא בעיקר במעמד העליון. האם יחד עם הכסף באה הדאגה לילדים? אני לא חושב. אני חושב שיחד עם הכסף מגיעה האפשרות לעזור לילד ואיזה הורה מצוי לא ירצה לדאוג לילדיו? הבעיה שלפעמים זה פשוט יותר מידי!
אז אני לא אומר שאסור להתקשר לילד כשהוא יוצא עם חברים רק כדי לבדוק שהכל בסדר, אבל גם לא להתקשר כל ארבעים דקות!
אז אני לא אומר שלא לעזור לילד בשיעורי בית, אבל על תעשו אותם במקומו!
אז אני לא אומר שלא תתעניינו מה קורה עם הילד שלכם אבל תנו לו את הפרטיות שלו!
אז איפה עובר הקו האדום?
סייעו לילד אך על תעודדו אותו להיות תלוי בכם. תעזרו לו כשצריך אבל תעודדו אותו להתמודד גם לבד. תתקשרו כשהוא יוצא לבלות אבל תכל'ס, אחת הסיבות שיוצאים זה כדי להוריד את ההורים מהצוואר. תתעניינו מה קורה עם הילד שלכם אבל תתנו לו גם את האפשרות שלא לשתף אתכם.
הורות זו לוליינות. הולכים על חבל דק וגבוה מול קהל החברה ומקווים שלא ליפול.
יש לפעול במידה מכל צד עם אתם מעוניינים ביחסים טובים עם הילד. קיצוניות אחת, נותנת מרחב ומאפשרת, תציג אתכם כבדיחה בעיניי ילדכם. קיצוניות אחרת, מודאגת ושומרת, תעשה את אותה הפעולה בדיוק מכיוון אחר.
אני לא מתיימר להיות מומחה להורות, אבל אני חושב שהעובדה שהדברים נאמרים על ידי בכל זאת ילד, נותנת משמעות קצת אחרת למילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
