נראה לי שאני אנצל את הבוקר הזה להתלונן על הדבר האהוב עליי (לא כמו גברים כמובן אבל מקום שני בהחלט!) שותפים.
לעזאזל שותפים זה טיפשי.
שוב לילה קשה של "אנחות" עבר עליי מצד השותפה. לקחתי שני כדורי לילה. הפכתי את הכרית. הדלקתי רדיו. שום דבר לא עזר. אז התחלתי לנאום לעצמי בראש 'אני אגיד לה ככה וככה ונמאס לי' אבל אני לא אגיד כלום, זאת לא אשמתה שהקירות דקים ובאמת שהיא לא מהצועקות.
אז עברתי לתוכנית ב'. להרוג את הבחור. אך ידעתי שאם אני יהרוג אותו אני אסתכן בלאבד את השותפה שלי שהיא חברה יקרה. תוכנית ג' - כדורי שינה. את הרעיון הזה אהבתי אבל הייתה קשה לי המחשבה שאני ארדם עד כדי כך חזק שאני לא אשים לב מה קורה סביבי וזה הלחיץ אותי קצת.. אם הכלבה שלי בוכה או חלילה מתחילה להקיא בלילה אני צריכה להיות שם בשבילה! ואז עליתי על תוכנית ד' - שהיא בינתיים הכי מציאותית והכי פחות כיפית כמובן. לשנות את החדר שלי ולהזיז את המיטה לצד השני, אולי שם יש פחות רעשים, איך לא חשבתי על זה קודם?? הראש של המיטה שלי צמוד לקיר שמשותף עם השותפה הנאנחת! אז על זה אני יעבוד השבוע, ועד שהבחור הפרחח שלה יחזור לישון אצלנו שוב - מיטתי כבר תהיה במקום טוב יותר..
זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהבית מבולגאן מעצבן אותי שאני מנקה את המטבח אחריי והם לא טורחים אפילו לשים את הכלים המלוכלכים בתוך הכיור. מעצבן אותי שהם לא מודעים לקיומה של שקית זבל מעצבן אותי שאני היחידה שמורידה את השקית הזאת למטה. מעצבן אותי שהדברים היפים שלי נראים כמו חרא בבית כי הכל תמיד בבלאגן לא חשוב כמה אני מסדרת!! מעצבן אותי שהזיפים שלו בכיור והוא לא טורח לנקות אחריו. מעצבן אותי שהבגדים שלי נמצאים זרוקים בחדר שלה. נתתי לך בגד שלי ללבוש? יופי תלבשי ותחזירי לי אל תזרקי אותו על הרצפה ואל תדחסי אותו לארון שלך עם שאר הבגדים הלא מקופלים.
וכן כמובן שניסיתי להגיד להם ודיברתי איתם שוב ושוב ושוב, שום דבר לא עוזר. אני לא יכולה לשנות אופי של בנאדם. כל מה שאני יכולה לעשות זה להיות הקרצייה שמזכירה שוב ושוב - שימו את הכלים בכיור. תנקו אחריכם את המקלחת. צריך לשלם וועד בית. תורידו את הזבל. תחזירי את הבגדים שלי לחדר. להזכיר שוב ושוב ושוב. מעצבן אותי שאני צריכה להזכיר.
אני חולמת על היום בו המשכורת שלי תהיה גבוהה יותר ואוכל להרשות לעצמי לגור לבדי. בלי אנחות לא רצויות, בלי אנשים שחוזרים בלילה ומדליקים את כל האורות בבית, בלי שיגמרו לי את החלב ואת הקפה (שזה ממש מעצבן!) פשוט בלי כל זה.
יום יבוא... אני מצפה שהיום הזה יגיע בעוד שנה ו3-4 חודשים. תחזיקו לי אצבעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רווקה קשוחה