כשאני חושבת על חברויות אני מסתכלת על גברים ועל נשים, כמה אנחנו שונים.
לנשים יש חברות, לרוב חברה אחת טובה ונאמנה. אם תסתכלו למשל בחתונות תמיד תראו שלאישה יש חברה אחת קרובה שצמודה אליה כל הערב וכמה במעגל רחוק יותר לעומת החתן שהוא מוקף בגברים באופן שווה.
אז לי גם יש חברה אחת טובה מאוד והיא יודעת הכל עליי, החל מהסקס הראשון ועד לכמה תשלומים פרסתי את הרכישה האחרונה שלי.
זה טבעי וזה פשוט מה שאנחנו עושות - משתפות. אנחנו שואבות מזה אנרגיות.
כמובן שלפעמים זה סתם מהסיבה הכי מטומטמת - אנחנו פשוט אוהבות לדבר. פיזית.
החברה הכי טובה שלי תמיד תדע איפה אני ומה עשיתי היום ומה אני עושה ברגעים אלו ממש ומתי חזרתי מהעבודה והכי חשוב - מה אכלתי היום.
כשאני מנסה להסתכל על כל הסיטואציה הזאת ממבט עליון זה נראה לי מגוחך לחלוטין. זה כמו להיות נשואה רק בלי הסקס.
אצל גברים זה אחרת. יש חברים וגם חברים טובים מאוד, אבל יש גבולות. אין להם את הצורך הזה בשיתוף.
החברים של חבר שלי לשעבר לא יודעים המון דברים עליו או על המערכת יחסים שהייתה לנו וזה הפתיע אותי מאוד.
כמובן שהדבר הראשון שחשבתי זה להיעלב בקטע של 'לא אכפת לך ממני אז לא דיברת עליי?'
אבל הבנתי שכנראה גברים אוהבים לשמור לעצמם ואני מעריכה את זה וככל שאני חושבת על זה זה נראה לי הרבה יותר בריא.
אני בכלל בחודש האחרון מנסה את השיטה הזאת ואני די מחבבת אותה. אני מרפה קצת. פחות נשואה יותר רווקה.
ואני חייבת לשתף אתכם, (אני עדיין אישה) אני נורא נהנית מזה, יש משהו מאוד נחמד וחמים בלשמור דברים לעצמך.
פתאום אמרתי לעצמי, 'היי זה קרה לי ואני יכולה לשמור את זה לעצמי רק ביני לביני' - כמה כיף וסודי מצידי.
למרות שאני לא עובדת על אף אחד כן? מספיק שמישהו מסתכל עליי מוזר בדרך לעבודה וכמובן שחברתי הטובה תדע על כך למרות שזה כל כך לא חשוב, אבל היי יש גבול כמה אני יכולה לשמור לעצמי.
כנראה שזה בטבע שלי 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רווקה קשוחה