נשארו בתוכי
לפחות 10 סיגריות וככה סתם נשלחתי לפח, ועוד עם המצית של ברוס לי.
כן, זרקתי את
הסיגריות לפח. המצית הוא לביטחון. כששומרים את המצית זה לא עובד, ניסיתי. פשוט
קונים עוד סיגריות, המצית שנשאר עושה לי פרצופים, תני לי להדליק משהו בבקשה.
רחמים.
וכן חפצים
מדברים אליי.
אתמול בלילה
החלטתי שדי ומספיק. כמעט 10 שנים שאני מעשנת, הפסקתי פה ושם מה שאומר לי שאני
יכולה – כמובן שאני יכולה, כל מה שבאמת רוצים יכולים.
התחלתי לעשן
סתם, אני זוכרת את הרגע הסתם הזה, זה היה חופש גדול של כיתה י', הייתי בת 15 וחצי.
פשוט היה לי משעמם, לא עשיתי שום דבר בחופש הזה שיכולתי להשוויץ בו. אז הדלקתי
סיגריה, כי בזה אפשר להתגאות שעשיתי משהו. ומאז אני שם.
עם השטר של
העשרים בכל מקום, פעם עוד היו חוזרים לי כמה שקלים עודף היום לא.
עם הריח
הנוראי, עם האצבעות המסריחות, השיער, הבגדים, הגרון הכואב, הלחה הכל כך לא סקסית.
לא קשה
להפסיק לעשן קשה להגיע להחלטה שאתה מוכן לוותר על סיגריות.
והיום אני
מנסה להיות שלמה עם ההחלטה שכאמור הוחלטה בלילה כשכאב לי הגרון והרגשתי לחצים
בחזה, שרוב הסיכויים היו רק בראש שלי (כן אני קצת היפוכונדרית). כל השנתיים
האחרונות שאני מעשנת אני מרגישה אשמה עם כל סיגריה, כמובן שיש גם תענוג עם כל אחת
אבל זה תמיד מעורב באשמה. פעם הפסקתי לאיזה שנה והייתי מאוד גאה בעצמי ואז
כמובן התחילו הסיגריות בסתר, ואיתן האשמה. לאט לאט הרגלתי את עצמי לשכוח מהאשמה
ולהינות. התירוץ שלי הוא תמיד, זה החיים שלי אני יכולה לעשות מה שבא לי אני עצמאית
ואני אישה בוגרת אם בא לי לעשן אני יכולה לעשן כמה שאני רוצה. הבעיה היא שאני קיצונית ואצלי לעשן זה קופסא ליום.
זה טיפשי.
אני הראשונה שאין לה בעיה להודות ש 80% מהסיבה לעישון זה חברתי. פשוט מצבים חברתיים. קשה לי
מאוד לא לעשן בפאב, קשה לי לא לעשן כשאני שותה, קשה לי לעשן כשגבר מדבר איתי, קשה לי לעשן כשאני יושבת בבית קפה ומחכה שהחברה שלי תחזור מהשירותים, קשה לי לא לעשן בהפסקות בעבודה. למרות שיש גם את הסיגריות האלה שלך עם עצמך וזה מן סיגריות של
הרהורים. אבל גם אז אני מודה, אני תמיד מרגישה שמישהו מסתכל עליי מעשנת כמו איזה סצנה מסרט עמוק ודרמתי.
אני רוצה
מאוד להפסיק לעשן אבל איפשהו קשה לי להיפרד לא מהסיגריה עצמה, הגמילה הפיזית היא
לא כזאת קשה. קשה לי להיפרד מהדמות שלי שיצרתי לי במהלך ה10 שנים האלה. ממש כמו בסרט,
הדמות שלי מגניבה, היא מעשנת כשהיא עצבנית, היא מעשנת כשהיא שותה, היא יושבת בים
עם ספר וסיגריה, אפילו עכשיו בעודי כותבת את המילים האלו ממש חסרה לי הסיגריה ביד ימין ואלוהים תעזור לי לא לגשת אל הפח ולעשות מעשה שפל. כבר הוצאתי סיגריות מפחים בעבר.
זאת הדמות שלי וקשה לי להיפרד ממנה, איך יוצרים דמות חדשה? איך נפטרים
מהרגל?
אני מנסה במקום להיפטר מהדמות שלי (ולהבהיל לי את המוח ולקפוץ לפח) פשוט לשנות אותה, בדיוק כמו שקארי מסקס והעיר הפסיקה לעשן. אני הופכת להיות מישהי שלא מוציאה את הכסף שלה על שטויות ועל רעל, מישהי שאין לה ריח של מאפרה, מישהי שלא קמה בבוקר עם לחה, מישהי בריאה ונקייה, מטופחת ונשית. מישהי שלא חייבת לצאת בגשם או בחמסין החוצה כמו נרקומנית. מישהי רגועה בלי משהו (שכביכול) מרגיע אותה. היא בשליטה.
מישהי שהיא כבר לא ילדה והספיקו לה 10 שנים להרוס את הגוף שלה. מישהי שמתחילה מחדש.
וויש מי לאק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רווקה קשוחה