את הבחור החדש הכרתי בעבודה. הוא היחיד שפנוי שם. כולם עם חברות, נשים ילדים או סתם הומואים.
החלטתי עם עצמי שאנחנו יכולים להינות ביחד ולהפיג את השעמום. ניסיתי הרבה זמן להתקרב אליו אבל ללא הצלחה. נתקעתי בקיר. המבטים לא עשו את העבודה. החלטתי לקחת את העיניינים לידיים (כמו תמיד עם הגברים הקוקסינלים של היום) ורמזתי בבוטות: "אנחנו יכולים לבדר אחד את השני". העיניים שלו נפתחו וראיתי את הניצוץ בעיניים. אחרי כמה דקות הוא ביקש את הטלפון שלי ואותו סופש הוא כבר היה אצלי בבית. שנינו ידענו בשביל מה התכנסנו כאן היום. דיברנו צחקנו שתינו ואז שכבנו. המגע שלו היה נעים, חם וטוב. זה חסר לי. הסקס היה בסדר. לא ראיתי שום כוכבים אבל היה לי כיף להעביר את הזמן עם מישהו. שבוע אחרי זה נפגשו שוב. שוב היה כיף, שוב שתינו, שוב הסקס היה בסדר. אבל היה חסר לי משהו. ישבתי עם המחשבות שלי וניסיתי להבין. ואז הבנתי. אני לא מתאהבת בו. תמיד כשאני עם גבר חלק ממני מתאהב בו וזה מה שגורם להמשך היזיזיות לעבוד, להיות מעניינת.
אני לא מתאהבת בו וזה מוזר לי. נראה לי שהתבגרתי קצת, אני כבר לא נופלת על כל גבר שמזיין אותי.
אני והבחור החדש מהעבודה לא נחזיק הרבה זמן. כי אין מה שיחזיק את זה, כן הוא מנשק ממש טוב ונוגע ממש ממש טוב אבל גם במערכת יחסים הכי סליזית שהייתה לי (ואלוהים היקר יודע שהיו לי), היו לי רגשות. היה בי משהו שקיווה שהבחור יתאהב בי נואשות וירצה אותי לעצמו, לא רק בגלל הסקס. פה לא קורה לי כלום. כלום.
לא נורא, עד הבחור הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רווקה קשוחה