רווקה קשוחה בעיר הגדולה

כמעט כל בחור שפגשתי או התחלתי לצאת איתו, קיבלתי את אותן התגובות מהחברה הקרובה שלי, החברים ואפילו המשפחה שלי.

התגובה תמיד הייתה בנוסח 'היא תאכל אותו בלי מלח' 'מסכן' או 'נו, הוא כבר משעמם אותך?'

והנה אני חייתי עם עצמי במחשבה שאני כל כך מגניבה, (מגניבה מידי בשביל ביה"ס) חייתי עם עצמי בקטע של 'אני אישה חזקה וקשה להם לעמוד בקצב' 'אני פשוט מפילה אותם לרגליי החלקות' 'אני מגניבה אש' או וואטאבר משהו כזה.

ולאט לאט הבנתי. איזה טיפשה. מגניבה בתחת שלי.

את פשוט מושכת אלייך את הבחורים האלה, את הבחורים שהם פחות "מגניבים" ממך. הבנתם?

אני הולכת על בטוח, אני הולכת על מה שאני יודעת לכבוש. אני בוחרת את הטרף הקל.

את הכאפות, את הבודדים, את החרמנים קשות, את הטיפשים, את המחוייבים ומתפתים בקלות, את האובר-רגישים.

והאמת היא, שאני פשוט מפחדת. אני מפחדת.

והנה הכל ברור עכשיו והגיוני, אני מפחדת להתקרב לבחור שבשבילו כן אצטרך מלח כי אולי הוא יאכל אותי. 

אני מפחדת למשוך אליי בחורים שהם לא מסכנים כי אולי הם לא ירצו אותי.

אני פחדנית ואני מודה בזה. רק היום. מחר אולי אבחר שוב להכחיש. אבל זה כבר אצלי בפנים, ברגע שאתה מבין משהו כזה על עצמך, אתה לא יכול להכחיש יותר.

אז אני עכשיו צריכה לחשוב על זה עוד ועוד, לנבור אל הלילה ואולי רק כשאעשה זאת אוכל לתקן את המגנט שבי ולמשוך אליי בחורים שיכולים לאתגר אותי ואולי כן לאכול אותי ואולי להפוך אותי למסכנה, אבל לפחות אני אנסה ובכך שאנסה ואסתכן יש לי את הסיכוי למצוא מישהו שלא ישעמם אותי, יש לי את הסיכוי למצוא אהבה.