רווקה קשוחה בעיר הגדולה

בכמה ימים האחרונים נכנסתי לחרדה מינייטורית אבל חרדתית. אני אהיה בת 26 בקרוב.

אני יודעת כולם אומרים לי שזה צעיר ואני קטנה והלוואי שהם היו בני 26 אבל בשבילי זה ביג דיל.

אי אפשר לחזור אחורה. 25 יחלוף.. ואיתו החצי הראשון של שנות העשרים שלי.

אתמול יצאתי עם כמה חברים והתיישבנו באיזה פאב, אחרי שהזמנו שתייה גילינו שאנחנו מוקפים בבני עשרים מקסימום עשרים ושתיים.

לא היה לנו כח לחפש מקום אחר וגם ישבנו בשולחנות בחוץ אז היה בסדר.

בעודנו שותים ונהנים התקרבו אלינו שני בחורים ואיכשהו השתלבו בשיחה שלנו. הבחור שישב לידי פתאום קם והחליף מקום עם החבר שלו. אוקיי... חשוד.

ואז החבר שלו התחיל בלהתחיל איתי. אלוהים ישמור. קודם כל הוא שאל, כנראה בניסיון להישמע ממש חכם, "מה את לומדת?" הסתכלתי עליו "למה אתה מניח שאני לומדת משהו?" הוא שתק.

אחרי זה אני והחברים שלי דיברנו על השיחה המתבקשת בפאבים, טיפים למלצרית ודרך זה הגענו ל"כלבי אשמורת", הבחור שאל אותי על מה אנחנו מדברים ואני עניתי טרנטינו. "מי זה טרנטינו?" הסתכלתי עליו במבט חסר כל רצון להמשיך לנהל איתו שיחה, לא אמרתי כלום והזזתי את מבטי. 

הניסיון הבא שלו היה "את רוצה לבוא לנגן?" עניתי לו "אני לא מנגנת" והוא החזיר "אני מנגן. רוצה לבוא לשמוע אותי מנגן?" הסתכלתי עליו וכבר קיבלתי מן הבאה של וואט דה פאק ועניתי לו "לא" ארוך שנשמע קצת כמו לא עם סימן שאלה בסוף אבל הסימן שאלה הוא לא על התשובה שלי אלא יותר על השאלה המטופשת שלו. 

מעניין אותי אם אני בגיל 20 הייתי קופצת עליו. הוא נראה טוב בשביל בחור בן 21 ומעניין מה הייתי חושבת אז..

רוב הסיכויים שהייתי ממשיכה את השיחה איתו למרות חוסר העניין והנושאים המשותפים ורוב הסיכויים שהטלפון שלי היה אצלו

ואולי גם היינו מתנשקים או משו. איכס.

הוא ניסה לבקש את המספר שלי ונתתי לו מבט של "נו באמת... לא יקרה חמוד"

הלכתי הביתה ברגל לבדי וחשבתי לעצמי אני אהיה בת 26 כי אני כבר באמת בת 26.

אני לא רוצה להיות בת 21 מטומטמת. אני נהנית לנהל שיחות עם החברים שלי שגם הם בני 26 או יותר.

לגדול בשנה זה טוב, זה חשוב וזה כיף. אז אני שמחה וגאה להפוך ל26. הרווחתי את זה.