רווקה קשוחה בעיר הגדולה

אחד אחרי השני הם נופלים. קודם הוא ועכשיו היא. לא האמנתי שזה יקרה. מי היה חושב???

ולו כבר איכשהו סלחתי, אבל לה אני לא יכולה. שתעשה משהו. שתצא מזה.

זה תמיד נשמע כל כך נפוץ וסתמי. כן כולם בדיכאון, לכולם חרא.

אבל כשאתם חיים עם אנשים שהם באמת בדיכאון, דיכאון כמחלה ולא רגע חולף בחיים, אז אתם מבינים כמה זה הרסני.

יש את הסצנה בשר הטבעות בסרט השני שהמלך נמצא תחת כישוף והוא נראה בן 1000 בערך,

העיניים שלו ריקות והוא לא נמצא בפנים בכלל.

ככה זה הדיכאון, הבנאדם כבר לא מולך, מישהו אחר מדבר ובעצם אין עם מי לדבר.

ואני לא מוכנה שהיא תיפול לשם אבל אולי בעצם היא כבר נפלה.

וככה איבדתי גם אותה.

והכי גרוע מכל זה, זה שאין לי סבלנות. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני עצבנית וחסרת מנוחה, ואני לא רוצה אותה עליי.

אני לא יכולה לנשום, היא עול. וזה הכי קשה לי כי אני אמורה להיות הבנאדם שלה שנמצא שם בשבילה ואני לא רוצה להיות שם.

אני רוצה להישאר פה, איפה שאני בחיים שבניתי לי.

אז אני בנוסף להכל כועסת על עצמי שאני מתנהגת ככה. 

ואני כל כך עייפה כי היא שואבת אותי למטה. ישנתי היום כבר שלוש פעמים. והשעה רק 15:17.

מקווה שהיא תחזור לעצמה. כי אני מתגעגעת אליה.