רווקה קשוחה בעיר הגדולה

אחד אחרי השני הם נופלים. קודם הוא ועכשיו היא. לא האמנתי שזה יקרה. מי היה חושב???

ולו כבר איכשהו סלחתי, אבל לה אני לא יכולה. שתעשה משהו. שתצא מזה.

זה תמיד נשמע כל כך נפוץ וסתמי. כן כולם בדיכאון, לכולם חרא.

אבל כשאתם חיים עם אנשים שהם באמת בדיכאון, דיכאון כמחלה ולא רגע חולף בחיים, אז אתם מבינים כמה זה הרסני.

יש את הסצנה בשר הטבעות בסרט השני שהמלך נמצא תחת כישוף והוא נראה בן 1000 בערך,

העיניים שלו ריקות והוא לא נמצא בפנים בכלל.

ככה זה הדיכאון, הבנאדם כבר לא מולך, מישהו אחר מדבר ובעצם אין עם מי לדבר.

ואני לא מוכנה שהיא תיפול לשם אבל אולי בעצם היא כבר נפלה.

וככה איבדתי גם אותה.

והכי גרוע מכל זה, זה שאין לי סבלנות. אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני עצבנית וחסרת מנוחה, ואני לא רוצה אותה עליי.

אני לא יכולה לנשום, היא עול. וזה הכי קשה לי כי אני אמורה להיות הבנאדם שלה שנמצא שם בשבילה ואני לא רוצה להיות שם.

אני רוצה להישאר פה, איפה שאני בחיים שבניתי לי.

אז אני בנוסף להכל כועסת על עצמי שאני מתנהגת ככה. 

ואני כל כך עייפה כי היא שואבת אותי למטה. ישנתי היום כבר שלוש פעמים. והשעה רק 15:17.

מקווה שהיא תחזור לעצמה. כי אני מתגעגעת אליה.

יש סיבה שאנחנו עובדים כל הזמן. רוב האנשים עובדים רוב הזמן וכך לא באמת משקיעים זמן בעצמם.

ככה התרגלנו לחיות. בגלל זה החגים קשים. בכלל חופשים הם קשים.

נכון, אנחנו מחכים להם כל כך אבל אז כשהם מגיעים אנחנו מכינים אוכל, יושבים עם המשפחה, אוכלים, מפנים ואז מה?

ואז יש לנו זמן לעצמנו. אבל מה אנחנו עושים עם עצמנו?

רואים טלוויזיה, מכינים אוכל, אוכלים וצופים במשהו. אולי קופצים לים. אבל במחשבות? האם אתם לוקחים את הזמן להיות לבד עם המחשבות שלכם? 

זה די מפחיד. כשלא עסוקים בכל דבר אחר נשאר לך רק אתה.

העולם בנוי ככה שאנשים יעבדו ולא יחשבו. אין זמן לחשוב. 

ואז מגיע הרגע הזה שאני יושבת לבד מול המחשב, לבד בבית וחושבת.

ואז מגיעות מחשבות נוראיות של מה אני עושה פה בכלל? אני לא עושה שום דבר חשוב, כל יום הוא אותו דבר.

מדכא.

ואז אני יוצאת מזה, קמה, מכינה משהו לאכול, שמה משהו טיפשי בטלוויזיה וממשיכה עם הזרם.