הלכתי היום ליום הולדת בצהריים, מסתבר ששישי בצהריים זה המוצ"ש החדש. וכמו המוצ"ש - זמן תקוע ולא נוח לאף אחד אבל משום מה כולם מעמידים פנים שזאת אחלה שעה!
בשישי בצהריים אני רוצה לישון אבל היום החלטתי לחרוג ממנהגי ולנסות להיות יותר חברותית, חוץ מזה שהציאו לי טרמפ הלוך חזור אז זה כבר ממש לא יפה לסרב. ידיד שלי הגיע לאסוף אותי עם האופנוע ואני התחרטתי שלבשתי חצאית.
הגענו לבר קטן ונחמד, כמה פרצופים מוכרים, כמה סלבס סוג ג' חלקם אני מכירה חלקם פחות,
חלקם נחמדים ואומרים שלום, חלקם - פחות.
ישבתי על הבר עם כמה ידידים, הזמנתי בירה ונהניתי מהעובדה שיש אור יום ואפשר להסתכל על אנשים ולהעביר ביקורת בקלות,
הרבה יותר בקלות מאשר בפאב חשוך ואפלולי.
הביקורת שלי? אני מתה על תל אביב אבל תל אביביים הם פשוט פוצים שצריכים להוציא את המקל שתקוע להם בתחת.
הבנים עם משקפי שמש, חולצה מכופתרת פתוחה במקצת, חלקה בתוך המכנסיים חלקה בחוץ, הכל מדויק ומושלם אבל במקרה.
במקרה מושלם.
הכל אצל התל אביביים נראה במקרה מושלם, הנשים לובשות חולצות שנראה כי לקחו אותן מהארון של הסבתא המתה שלהן,
השיער אסוף בנונשלנטיות ובאפס מאמץ (כמובן שזה לגמרי במקרה מושלם), כולן מעשנות וכמובן שותות קאווה בכוסות של כוסיות
ויש מן הרגשה כזאת שמי שמדברת הכי פחות היא הכי יותר מגניבה. אפשר להגיד הכי יותר? בתל אביב אפשר להגיד הכל
וזה ישמע מגניב, לא? -פחות.
כשאני מסתכלת על האישה שלידי יש לי הרגשה שכאילו מותר לה רק פריט אחד מתאמץ,
או נעליים או אודם או שרשרת או משקפי שמש יוקרתיים או חגורה שהיא עבודת יד, כל השאר חייב להיות זרוק, משומש,
או לפחות לא כובס בפעמיים האחרונות שנלבש.
נושאי שיחה עיקריים? מסעדות, מסעדות חדשות, שפים, ברים, ברים חדשים והבעלים שלהם, האוכל בתפריט.
לסיכום: אני חייבת להודות שלמרות ההסתייגות שלי יש משהו מאוד נחמד בשישי בצהריים, אפשר לראות את כל האנשים
ומה שהם לובשים, יש אווירה של חופש ונורא נחמד להגיע הביתה בשעה סבירה, להמשיך עם היום ולראות סרט בערב.
ויותר מזה, את לא מרגישה כמו שרמוטה. כי יש אור בחוץ.
דברים שאני לוקחת איתי מהיום בצהריים: ללמוד איך לרדת מאופנוע באלגנטיות גם עם חצאית. או אולי פשוט ללבוש חצאית פחות קצרה.
לא, לא... ללמוד איך לרדת מאופנוע באלגנטיות עם חצאית. זהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רווקה קשוחה