כשאני נמצא בחו"ל אני נוהג להיות די נחמד לאנשים, כל עוד הם לא מתחילים לשאול אותי שאלות טורדניות על המקום ממנו אני בא (שלא באשמתי, כן?)

אני מוכן לעשות הרבה דברים בזמן חו"ל, אבל בשום פנים ואופן לא לדבר על נושאים מעיקים כמו: "אתה לא חושב שהממשלה שלך מתעללת ב-X?" או: "כל העולם הבין שמלחמה זה חרא של דבר, אז למה אצלכם ממשיכים?"
בעבר, הייתי פשוט מעמיד את חובבי האקטואליה המפוקפקים במקום, מסביר להם שאני בחופשה, ושאם בא להם לדבר על דברים שמזכירים לי את הבית, הם יכולים להמשיך לדבר לעצמם, או ללכת להתקע מול CNN.

בשנים האחרונות צצה אצלי התובנה שיש לנהוג באותם מתעניינים במוקדי סכסוך בשיטה שונה לחלוטין.

הכל התחיל אי שם בתאילנד, שם פגשתי אמריקאית מדנבר, שהפגינה ידע מרשים בסכסוך הישראלי-פלסטי (נראה לי שככה אומרים). היא אמרה לי שלדעתה הישראלים מאוד בוטים ואוהבים כוח, ושמוזר לה איך אומה כזו, שנרדפה כל כך הרבה שנים, מדכאת אומה אחרת. אמרתי לה שהיא בכלל לא מבינה מה הולך כאן, וניזונה בעיקר מחדשות. הפלסטיקאים הם בכלל העם הכובש, אבל הם השתלטו לנו על כל ערוצי התקשורת, ולכן אנחנו לא יכולים לספר את זה לעולם. סיפרתי לה שבשנה שעברה, הפלסטיקנים זיהמו לנו את כל קויי המים ונאלצנו לשתות חלב גמלים במשך שנה שלמה.
אמרתי לה שזה לא פשוט לחיות במצור, ושהפלסטיקנים גרמו לכך שאי אפשר להשיג בישראל את מצרכי המזון הבסיסיים ביותר, ונראה אותה אוכלת במשך שנה וחצי אורז עם עקרבים מטוגנים יום יום. הופתעתי מעוצמת התדהמה אצל מי שהתיימרה להבין כל כך מה הולך פה, אז המשכתי לי בהנאה: תדעי לך, אמרתי לה, שבשנה שעברה הפלסטיקנים עברו בית-בית ושברו לכל ישראלי את המחשב שיש לו בבית, רק כדי שלא יהיה לנו אינטרנט, ולא נוכל לספר לעולם על הזוועות שהם מעוללים לנו. הם אפילו השתלטו לנו על כל ערוצי הטלויזיה, ומשדרים פה רק תוכניות ריאליטי, כדי להפוך את הישראלים לטיפשים יותר.
היא נדהמה מהתיאורים שלי, ואמרה שזה ממש לא מה שהיא הבינה. אמרתי לה שככה הם, אוהבים לצייר תמונה שונה של המציאות. יש להם עיר שלמה מתחת לאדמה שנקראת ניו-גאזה, שם הם מחביאים בין השאר אלפי טונות של זהב ועגבניות, וגורמים למחירי העגבניות בארץ להרקיע שחקים. למעשה, חוץ מעקרבים, כל מוצרי היסוד בארץ, כולל פרגיות גמל ומיץ חצילים ('אגפלנט ג'וס' זה אחד הדברים) - עולים היום כמו דירת יוקרה בלונדון.

במקרה אחר, פגשתי באמסטרדם בחור צ'כי מוזר שהתחיל להציק גם הוא, ולשאול אותי דברים ברצף מפחיד. זו היתה הזדמנות טובה לספר לו שהפלסטיקנים אוהבים לקשור ישראלים למשקולות ענק ולהשליך אותם לים, וגם לזהם לנו את החופים עם אטריות קדאיף, שכידוע אינן מתכלות. הוא אמר לי שהוא שמע שישראל בנתה איזו גדר, אבל מיד תיקנתי אותו: מדובר בכלל בחומה, אבל כזו שיש בה מלא פתחים, והיא בכלל נועדה להיות אטרקציה תיירותית: ישראל בנתה אותה רק כשהבינה כמה תיירים מושכת החומה הסינית. הוא המשיך להקשות ולדבר במילים כמו 'עשיתם' ו'גרמתם' כאילו אני ממש חלק מאלו שמחליטים, אז אמרתי לו שאני דווקא הצבעתי נגד המצור, ושאם זה היה תלוי בי, במקום מצור הייתי מעדיף לרסס על גאזה אלכוהול וחזירים, כי זה מה שהמוסלמינאים אוהבים.

בלונדון פגשתי בחורה אינדונזית, שסיפרה לי שיש לה דוד לבנוני שסבל מאוד מההפצצות שלנו במלחמת 2006. אמרתי לה שזה בכלל לא ישראל הפציצה, זה בכלל עבודה של האיראנים, שרצו שהלבנונים יתעצבנו עלינו וישליכו עלינו את כל הפצצות אטום שיש להם, כדי שלא יהיה להם עם מה לאיים על איראן. האיראנים הם האוייב האמיתי אמרתי לה, הנשיא המשוגע שלהם חמודי נג'יד שונא צמחים ורוצה להפוך את כל העולם למדבר, אז הוא בכוונה מייבש את כל המים במזרח התיכון. כולם עצבניים על ישראל כי הם חושבים שהיא איבדה את המפתח לכלוב של גאזה, אבל הפלסטיקנים בעצמם שיכפלו את המפתח והם יכולים לצאת מתי שירצו. הבעיה שהם רוצים להמשיך לקבל המון כסף מארצות הברית, ולשחק אותה מסכנים זו הדרך היחידה, ולכן הם שומרים על המפתח לעיר בתור צנצנת מפלדת אל-חלד בלשכה של מחמודה באס.

שלא תבינו, אני מודע לכך שישראל היא לא טלית שכולה ירוק זית, אבל כשכל כך הרבה נשמות טובות בעולם עושים מאמצים כבירים להכפיש את השם הגרוע ממילא של ישראל, ולא מתביישים גם לסלף עובדות ולקמט את המציאות מדי פעם, מי אני שלא אתן קצת פייט באותו המטבע? מעתה, על כולנו ליישם את שיטת "עשה בהם שקרים": מעתה אמרו - אנחנו הקורבן. זה אנחנו שחיים תחת מצור. הפלסטיקנים משדרים לנו בגלי רדיו אל תוך התת-מודע שהארץ המובטחת נמצאת מתחת למים, וככה אלפי ישראלים טובעים מדי שנה תוך כדי שינה.
אפילו על ערוץ המוזיקה שלנו הם השתלטו, ובמקום לשים בו מוזיקה הם כל היום מראים לנו מנחות פרחות שמדברות בלי סוף. הם מספרים לכולם שאין להם מה לאכול, אבל אלפי טונות של חומוס עודף נזרקים מדי שבוע לפח, בעוד הישראלים נאלצים להסתפק בעקרבים מטוגנים ופאי חובזות, והכי גרוע, שהפלסטיקנים כורתים את הזרתות ברגליים של ילדים מתחת לגיל שש, כדי שבעתיד לא יהיו לנו חיילים עם פרופיל רפואי גבוה.

הי, אם כבר לעסוק בפעילות המפוקפקת של הסברה, לפחות בואו נפיק מזה קצת הנאה.

עקרבים מטוגנים, מצרך מזון בסיסי וחיוני להתפתחותו של כל ישראלי. יש להגיש פושר, עם סויה בצד.

פנו אלי כמה חברים שקראו את הבלוג, וביקשו שאנסה פעם אחת, לשם שינוי, להיות חיובי כלפי המדינה - כלומר, לכתוב גם על הדברים הטובים שיש בה, ולא להתרכז רק בלקטר/להתלונן/לבקר/להשמיץ.
ברור שלא הכל רע. יש גם הרבה דברים טובים, אז החלטתי לשנס מותניים ולכתוב על כמה מהדברים שאני באמת אוהב ומעריך במדינה, לפי סדר הא"ב:

אנדרגראונד - כי עם כזו רכבת תחתית, מי צריך תחבורה אחרת
בי בי סי - עם כזו טלויזיה משובחת, אני מוכן לשלם אגרה
בירה אייל - לא משנה איזו תזמין, היא תמיד תהיה מצויינת
ברוויק סטריט - כי אם יש מקום שבו עדיין לגיטימי לקנות מוזיקה, זה רק כאן
גריניץ' - יש משהו מאוד סתמי, אבל גם מאוד מגניב, בלעמוד מעל נקודת האפס של העולם
הופעות - כי אין עוד מקום בעולם עם כל כך הרבה הופעות טובות
וויסקי - הקרבה לסקוטלנד עושה את שלה
טייט מודרן - בערך המוזיאון היחיד בעולם שעשוי לעניין גם לא זקנים
טלויזיה - ע"ע בי בי סי
יורק - העיר הכי יפה בארץ, וגם די קרובה לגבול הצפון (עם סקוטלנד)
כפרים - אין כמו הפסטורליות, השלווה והיופי של הכפרים שלנו
לונדון - כי כל מילה נוספת מיותרת
לד זפלין - כנראה שזו היתה המוזיקה הטובה בעולם
להקות משובחות - הביטלס, פינק פלויד, קינג קרימזון, קווין, המי, שנמשיך?
מדרגות נעות - סדר מופתי: העומדים מימין, הממהרים משמאל
מחוז האגמים - כי אפילו לזה דאגו לנו, שלא נקנא חלילה בסקוטלנד או אירלנד
נשים - כי אין אמצע: כאן הן מכוערות במיוחד או פצצות במיוחד
סקוטלנד - כי אם כבר לכבוש עם, עדיף אחד שיש לו מרתפים של וויסקי
פאבים - כי אצלנו אף פעם לא תיפול על אחד לא טוב
צ'רצ'יל, ווינסטון - ככל הנראה ההומו-ספייאן הכי תותח בהיסטוריה
קמדן טאון - כי בכל העולם אין שוק כזה
הולנד ואירלנד, קרוב ל - רק חצי שעה טיסה לכל אחת מהאוטופיות הללו
שייקספיר, וויליאם - יכולת מושלמת להגיש סיפורים מרים בצורה מתוקה
שווקים - אצלנו הם הכי טובים, נקודה
תאטרון - כי אצלנו הוא הכי משובח, ומותר לבוא בנעלי בית
תה - כי אני אישית מעדיף אותו על קפה, וכאן ההפסקה שלו מעוגנת בחוק

נ.ב.
לא ציינתם כלפי איזו מדינה להיות חיובי, אז הלכתי על אנגליה, זה פשוט היה הרבה יותר קל.

תרבות בריטית. כי חוץ מאוכל, בהכל אנחנו מס' 1.

כל אחד יודע שיש תקופות שבהן החיים הופכים פתאום להיות לא משהו.

כל חכם בלילה (אבל בעיקר חכמים שערים בבוקר) יגיד לך שלרוב הדבר נובע ממחסור נפשי ולאו דווקא ממחסור גשמי. אותם אנשים מעצבנים אומרים גם ש"אנשים מאושרים באמת חולקים את אושרם עם האחר" (מישהו בטוח אומר את זה באיזה ספר) ולכן החלטתי להתייעץ עם האדם המאושר הראשון שאפגוש, בנוגע לדרך שבה אוכל למלות את המחסור, או איך שלא נקרא לדרך שבה אני אמור להרגיש יותר טוב, ללא עזרה חומרית כזו או אחרת. בצר לי פניתי לחומוסיה נחמדה, לא אבו-משהו, בעיר הולדתי ותעסוקתי השגרתית פתח תקווה.

בעודי יושב ומנגב פיתות שהופשרו במיקרו עם חומוס מסחרי במסווה של חומוס גרגרים שבושל כל הלילה על אש קטנה, התיישבה מולי בחורה שנראית כאילו היא חזרה מפסטיבל של מחבקי עצים.
‫"‬אז איך אמרת שקוראים לך?"
‫-‬"לא אמרתי כלום"
‫"‬אבל שידרת לי, אני הרגשתי את זה"
-‫"‬אההה, צודק, קוראים לי אושרית, נעים מאוד"
‫"‬טוב תודה. תגידי אושרית, את נראית לי בן אדם די מאושר, זה פוזה כזו או שזה באמת?"
‫-"‬בטח שבאמת, אבל זה לא שאני סתם מאושרת, אני פשוט מחוברת לאני הפנימי שלי"
‫"‬לאני המה?"
‫-"‬לאני הפנימי, לאור שנמצא בי, אותו אור שנמצא בכל אחד מאיתנו"
‫"‬שו?"
-‫"‬הגעתי לשלום בין עצמי לנפש שלי"
‫"‬אהה, ובגלל זה את הולכת עם הסמל הזה של ה-Peace?"
‫-‬אהה, לא, זה דווקא בגלל פוזה. אבל בלי קשר, מאז שקראתי את 'המדריך לנפש שלמה' של צ'אנג לי-מוזס, אני מרגישה הרבה יותר טוב‪.‬ אפשר להגיד שהספר הזה עזר לי למלות את המחסור הנפשי שלי, משהו שאגב הייתי ממליצה גם לך לנסות!"
‫"‬אז אם אני מבין אותך נכון, עלי למלות את המחסור הנפשי שלי בעזרת סוג מסויים של רכוש?"
‫-"‬לא, אתה לא מבין, זה לא סתם רכוש, זהו ספר הדרכה מיוחד, ספר הדרכה לחיים"
‫"כלומר, הספר יציע לי פתרונות מעשיים לבעיות שלי?"‬
-"כן ולא, כלומר, הוא יתווה לך את הדרך ההרמונית, אבל משם הכל תלוי בך"
באותו שלב הייתי צריך להבין שמשהו פה מריח לא טוב, אבל בסביבה של אוכלי חומוס, קצת קשה להריח דקויות.

ניגשתי לחנות הספרים עם השם הכי אשכנזי בביזנס, זו עם הלוגו הירוק.
המוכרת, מהמוכרות האלה שמרוב קריאת ספרים הצטמקו לעובי של חוברת, כיוונה אותי למדף ספרי ההדרכה.
להלן תמצית הספרים שלכדו את תשומת לבי:
"המדריך השלם לשלמות הרמונית"
‫"‬מדריך ג'קסון למיצוי פוטנציאל האני עצמי"
‫"‬איך לעשות כסף מחולשות של אחרים"
‫"‬המדריך החלקי לחלוקת רכוש בין בני משפחה וקרבות ירושה"
וגם ‫"‬מהפך - להפוך מתפרן סטלן לעשיר קפדן - בין לילה!"
חיפשתי מדריך מעשי וממוקד שחף מהתפלספויות ודיבור בגובה ההימלאיה, והבחירה המתבקשת היתה כמובן "המדריך השלם לשלמות הרמונית" של מחבר מסויים בעל שלושה שמות משפחה שונים - עוד אמצעי לזיהוי חשודים שבו כשלתי.

על העטיפה של הספר ניצב בגאון סמל יאן-יאנג זוהר, ועד היום אני משוכנע שהסמל הזה היפנט אותי וגרם לי לרכוש את הספר.

אחרי מספר ימים, כשחזרתי לחשוב כמו אדם רגיל, החלטתי לפתוח את הספר ולהתחיל לעבוד איתו. הבעיה היתה, שכמו כל ספר הדרכה מהסוג הזה, הפרק 'פתח דבר' תפס יותר מחצי מהספר עצמו, וכלל מעל למאתיים (!) תשבוחות ומכתבי תודה של נשות קריירה ועקרות בית שהספר פשוט הציל להם את החיים. המשכתי לדפדף, בניסיון נואש למצוא כבר איזו שיטה מעשית, אבל האקספוזיציה הבלתי נגמרת החלה לעלות בי חשדות על אמינותו של הספר, שהמשיך ללטף לעצמו את האגו, וסירב להגיע לתכלס. ואז זה קרה! בעמ' 274 סוף סוף נזכר המחבר להתחיל את המדריך! הידד!

להלן ציטוט מעמ' 274:

‫"‬הדרך להצלחה מתחילה ביישום שיטת ארבע העונות:

אביב: למצוא את האני האמיתי
קיץ: להקנות לעצמי הרגשת חום ובטחון
סתיו: להגן על עצמי מפני מחסומים שאציב לעצמי
חורף: לקנות מטריה ואז להבין שהחורף בישראל זה חורף צעצוע
"
מיד פתחתי את המדריך בעונת האביב, בפרק "למצוא את האני האמיתי" שנפתח בסיפור אמיתי על נזיר בודהיסטי שהחליט לערוק לנפאל, כי הוא שמע ששם משתמשים בחליטות אמיתיות ולא בשקיות תה של ויסוצקי.
‫"‬ההתעקשות שלך על הפן האידיאולוגי של הנפש, היא שתגדיר את מהותך כאינדבידואל בשר ודם" טען המדריך.
ובכן, אמרתי, בואו נתחיל ליישם את השיטה: הרמתי את הטלפון והתקשרתי לחברת החשמל. השיחה נשמעה בערך ככה:

"‬חברת חשמל שלום מדברת אושרית במה אוכל לעזור" (חוסר סימני הפיסוק במקור)
‫"‬היי, אושרית! תגידי זו לא את שפגשתי היום בחומוס? את נשמעת לי אותה הבחו…"
‫"‬סלח לי אדוני, אין לי זמן, יש לנו פה עומס רציני במוקד, במה אוכל לעזור?"
‫"‬תראי, אני מתקשר בגלל בעיה מאוד גדולה שמציקה לי כבר הרבה מאוד זמן"
‫"‬כן אדוני, אשמח לנסות לעזור"
‫"‬תראי אושרית, אני מרגיש כבר די הרבה זמן שאני משלם לכם על כלום"
‫"‬מה זאת אומרת על כלום?"
‫"‬הרי לא עומד בן אדם עם בלוק של קרח ביד אחת ומאוורר ביד שנייה ועושה לי מזגן נכון?, הרי אתם לא ממש עובדים
קשה שם כדי לייצר לי את החשמל שאני נושם, סליחה, צורך, כל יום, נכון?"
‫"‬הממ… אוקיי, אז מה ה…"
‫"‬אפשר אפילו להגיד שאתם עובדים יותר קשה על גביית כספים מאשר על החשמל שאני זולל, נכון?"
‫"‬אדוני, אני מצטערת, אני לא חושבת שאני יכולה לעזו…"
‫"‬אין פה מה לעזור, אני פשוט מבקש שתפסיקו לחייב אותי. זכותו של אדם לחשמל היא זכות לגיטימית, זו האידיאולוגיה שלי"
‫-‬לשלב הזה הספר לא הכין אותי: טריקת טלפון של נציגת שירות. חיש מהר עברתי לנספחים לחפש את הסעיף "הגמישות והנפש: טיפול בתקלות לא צפויות בדרך להשגת המטרה". הסעיף, שלגמרי הביא לי את הסעיף, הציע ש"במידה ונתקלתם בבעיה שאינה מאפשרת יישום של השיטות המוצעות בספר זה, יש לרכוש את הספר הבא בסדרה: "המדריך המתקדם לשלמות בין-אישית" אשר יסייע בידיכם  לפתור בעיות ביניכם לבין אלו שעדיין לא נחשפו למגוון הפתרונות השלם וההרמוני שספרינו מציעים".
בסוף הספר צויינו כל הספרים בסדרת המדריכים הספציפית הזו, שכללה לא פחות מתריסר כותרים, כולל שניים מיוחדים המיועדים לילדים ובני נוער: "הרמוניה ונפש לילדים" ו"נפש בריאה לעור מחוצ'קן". חשבתי על אותם עוללים שהוריהם מתעללים בהם עם ספרי ההדרכה האלה כבר בגיל צעיר, ואיזה נורא היה יכול להיראות העולם אם כולם היו מדברים אחד עם השני כמו בספרים האלה. חשבתי גם מה יותר נורא - ילד שנולד לתוך חינוך חרדי או ילד שנולד לחינוך עין-שלישותי? הגעתי למסקנה שלפחות ילד שנולד לחינוך חרדי יתחיל להציק לאחרים רק אחרי שהוא ילמד על התועלות השמיימיות של ההחזרה בתשובה. ילד שמההתחלה שטפו לו את המוח עם כל הניו-אייג' שיט, יתחיל כבר מגיל צעיר לבלבל לכל הילדים שסביבו את השכל בצורה כזו, שהם יהיו חייבים לבחור, האם להכניס אותו למרתף ולנעול את הדלת, או להאזין בשקיקה לרעיונות שלו ולקנות בעצמם את "המדריך המלהיב: להיות ילד מגניב ולא ילד מרטיב".

ולסיום, אקנח בעצה שניסחתי בעצמי: חוזקו של החזק הוא באי-אחזקת ספרי הדרכה שמחזיקים מעצמם.

סמלים חשודים. יש להמנע, ובמקרה של חשיפת יתר - לפנות לרופא משפחה (לא הומופאת)

זהו סיפור על קבוצת אנשים, שמיקמו את המדינה שלהם במזרח הלא נכון.
אם היתה אפשרות להגיש בקשה לאו"ם ולהזיז את ארצנו, היינו צריכים לבקש לזוז למזרח הנכון, ויפות 62 שנים קודם.

תסתכלו על המפה של העולם ותבינו איך זה עובד: ככל שהמדינה שלך ממוקמת רחוק יותר מהאיזור המטורלל והבלתי-מבוקש בעליל הזה, ככה החיים בה יהיו יותר טובים.

עכשיו תתארו לכם את ישראל, או נניח יצ'ראל, שנחה לה כאי של שלווה באמצע האוקיינוס ההודי, או נניח, תתארו לכם שהיינו ממוקמים מעל תאילנד ולאוס, ואז הן היו הסיני שלנו. תתארו לכם איך היינו נראים אם היו חיים מסביבנו מלוכסני עיניים, כאלה שמותר להם לשתות אלכוהול, אז הם לא צריכים לדפוק את הראש עם המון, פשוט המון קפה שחור.
אני בטוח שהמצב במזרח הנכון (הרחוק, רחוק מהמזרח התיכון) היה קצת יותר טוב, וגם אם לא, לפחות לא היה מסיבבנו רק מדבר.
שלא תבינו, מדבר זה לא דווקא דבר רע, הוא אפילו מאוד יפה, אבל יקום יפה הנפש שיגיד שמדבר לא עושה אנשים לחמומי מוח (ראיה מס' 1: נהגי המוניות של אילת). ברור שעדיף היה לגור במקום שמסביבו יש, נניח, יערות גשם, ובדרך לעיר הדרומית ביותר (נניח ויקראו לה אילץ') אפשר היה לעצור להתרעננות בשוק הצף של כושי רימון.

הבעייה של ישראל היא שיש בה יותר מדי אנשים שהולכים עם שרוואלים, אבל מתחת לובשים חליפות. אין בישראל ולו מקום אחד שבו אתה יכול להרגיש באמת כמו בסיני שוצפת ההתראות. בתל אביב אתה יכול למות מלחץ, בירושלים מטרקטורים, באילת מועדי עובדים, בכנרת מגנרטורים, ובטבע מהפקחים של שמורות הטבע. מה שמשאיר לנו את האגם בפארק תמנע, וגם זה בתנאי שכל עם ישראל לא גילה עדיין את המקום.

ֿאם אתה רוצה שלווה אמיתית, הברירה היחידה שלך היא להתארגן על כסף, ובאמצעותו לסור לנתב"ג ולעוף מכאן לכל הרוחות. אתה יכול לבחור את המזרח הנכון, או כל מקום אחר שיספק לך קצת צל מפני השמש הקופחת והמקפחת של המזרח הלא נכון.
בדיוק בשבוע שעבר חזרתי מסיני הפרטית שלי, שבמקרה קוראים לה אמסטרדם, שם פגשתי הולנדי בן 30. אחרי שלוש בירות, אינספור ספליפים ומי יודע כמה גרעפסים ובדיחות עדתיות, השיחה פתאום הפכה לכאילו-רצינית:
"?So, how does it feel to live in the middle of a conflict" הוא שאל, ולפתע הבחור הסטלן נראה לי יותר כמו איזה רפי רשף.
האמת שלא היה לי מושג איך לענות על זה. אני מנותק כל כך מהחדשות, שרק לאחרונה גיליתי, למשל, שכבר אי אפשר לתצפת על מנהטן ממגדלי התאומים.

"?Are you an European citizen" שאלתי אותו בחזרה.

"Sure" הוא ענה.

"So, you probably know better than me" עניתי לו. באמת, לאירופאים יש יותר זמן פנוי מאיתנו להתעדכן מה קורה אצלנו. זה נובע בין השאר מהעובדה שיש להם הרבה יותר פנאי, אבל גם מהעובדה שמי שגר בישראל ולא שולט בכמות צריכת החדשות שלו, עלול להשתגע תוך יומיים של שימוש יתר מופרז.

את הישראלים אפשר לחלק ל-2 קבוצות עיקריות: אלה ששומעים כל שעה חדשות, ואלה ששומעים דיסקים באוטו ומתים לעוף מפה. אלה ששומעים כל שעה חדשות הם אלה שאחראים לצפירות, לקללות בכביש, לאווירת סיר הלחץ ובקיצור ל-99% מהבעיות שלנו. אלה שמעדיפים לשמוע מוזיקה נהנים לעתים ממשהו שרק ליחידי סגולה בארץ יש בכמויות קטנות: שפיות.
אז הסברתי להולנדי הסקרן שאם הוא ירצה לחיות בישראל אי פעם, ולהישאר אדם שפוי, אסור לו בשום פנים ואופן לשמוע חדשות. או לראות טלויזיה. או לשמוע רדיו. או לצאת לרחוב. אמרתי לו שאם הוא רוצה לחיות בישראל ולהרגיש שפוי, שיקח איתו אייפוד עם איזה 200 ג'יגה וישתה רק גולדסטאר מהחבית. אמרתי לו שככה אני איכשהו מצליח. הוא רשם לו את כל ההערות על פנקס כיס שמעוטר בסמל של הולנד, שזה כבר מוזר, כי תראו לי ישראלי שיקבל פנקס כיס עם הסמל של מדינת ישראל ואשכרה ישמור אותו.

אבל האירופאים האלה תמיד חייבים לצאת בלתי צפויים, וכל מה שאמרתי לו על ישראל רק גרם לו להבין שהמקום הלא שפוי הזה הוא בדיוק מה שהוא צריך אחרי שלושים שנות שלווה ושעמום אירופאיים. אוקיי, אמרתי. אז בוא נחליף דרכונים: אתה תסע לך לישראל ואני אפילו אשריין לך כרטיס לארוחת שישי אצל אמא או סבתא שלי, שזה בערך כמו גמר המונדיאל של האוכל, ואתה תשריין לי את הדרכון האירופאי שלך. הוא אמר לי שהוא היה שמח לעשות את זה, אבל הדרכון שלו לא נמצא עליו, ובמקום זה הוא מוכן להחליף איתי מיילים. עניתי לו שאני מכיר את הסיפור כבר, ושמהחלפת מיילים לא יוצא שום דבר. על כל פרוייקט תקוע שאתם רואים, כמו למשל בניין גבוה בצורת ריבוע שטרם הושלם, יש איזה שלושה מיילים שהיו צריכים לעבור ולא עברו. סיכמנו שמחר אנחנו נפגשים באותו מקום ובאותה שעה, רק שלא לקחנו בחשבון מה בדיוק עישנו (מדובר באמסטרדם, כן?). למחרת שנינו לא זכרנו את המקום והשעה, והפגישה המיועדת לא התקיימה.

כעבור יומיים ראיתי אותו ליד תחנת הרכבת ולא זכרתי מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות, וגם הוא שכח להזכיר לי, אבל הוא בהחלט זכר להמליץ לי על קופישופ חדש שנפתח בצד שני של העיר, שיש בו אחלה פרחים בשמונה יורו לגרם. אמרתי לו שאני מקווה שאני אספיק לקפוץ לשם עד לנסיעה חזרה לישרא-הל.
"Huh, so you're from Israel" (המסטול שכח).
"Yes, you know, it's in the wrong east, close to Egypt, not to Thailand" עניתי.