להלן נוהל פתיחה באש סלסולית לעבר האוייב:

היעד: כל יונק שהעז להביע ביקורת או חוסר אהדה כלפי מה שאנחנו קוראים 'מוזיקה מזרחית' או 'ים תיכונית' או 'פרוגרסיב חפלות'.
האמצעי: האשמתו בגזענות בשל כך שלא אהב מוזיקה בלחן תורכי/יווני עממי עם השפעות פופ מערביות, הכוללת לרוב מילים ברמת הבהמה.
המטרה: כסף, ולהנחיל את תרבות החפלות (Yalla balagan בלעז) בכל בית ישראל.

מה עושים כאשר נמצאים בשטח?

ילדים ובני נוער יצטיידו בציוד הנ"ל:

* אוטובוס מלא בקורבנות שמע.
* מכשיר סלולרי בעל רמקול מובנה בעוצמה של 95 דציבלים לפחות.
* הלהיט האחרון, העדכני והחדשני של X פרץ, Y אהרון או Z יצחקי.

בוגרים (בגילם בלבד) יצטיידו בציוד הנ"ל:

* מכונית מסוג BMW או Audi TT (לבעלי אמצעים).
* מערכת ומגבר מסוג אחולבלוע, עם עדיפות לסאב-וופר חסר פרופורציות.
* אלה/סכין/סכין קפיץ/סכין קפיץ שלושה מצבים (להגנה עצמית נגד שונאי הז'אנר).
* דיסק של חווה אלברשטיין (סתם, רק בדקתי את העירנות שלכם).

מה עושים כאשר נמצאים בבית?

* יש להצטייד במגבר מסוג אחושלוקי ובניו ומרפסת פתוחה, למען יסבלו כלל השכנים.
* יש לתלות שטיח מלוכלך על סורגי המרפסת, או סמרטוט רצפה, על מנת לתרץ את המרפסת הפתוחה.
* נתקעתם עם שם משפחה אשכנזי? יש לדאוג להסוות אותו היטב, ורצוי אף לבצע "הפשעה" של השם על גבי דלת הדירה, על מנת להרחיק שכנים בלתי מפרגנים ממפתן הדלת. שמות מומלצים: בוארון, אלפרון, טובלרון.
* ניתן, במקרה הצורך, להחליף כיתובים דורשי לאטמה דוגמת "כאן גרים בכיף" ל"כאן סוחרים בכיף".

מקומות בהם נושבת רוח מזרחית טבעית, ואין צורך לפעול כלל: אולמי שמחות, תחנות מרכזיות, מספרות, ערוץ 24.

בתודה וברכת וואלאק אין כמו אמא,

פיקוד העורף (של האשכנזי שאנו עומדין לכפכף)

פנו אלי כמה חברים שקראו את הבלוג, וביקשו שאנסה פעם אחת, לשם שינוי, להיות חיובי כלפי המדינה - כלומר, לכתוב גם על הדברים הטובים שיש בה, ולא להתרכז רק בלקטר/להתלונן/לבקר/להשמיץ.
ברור שלא הכל רע. יש גם הרבה דברים טובים, אז החלטתי לשנס מותניים ולכתוב על כמה מהדברים שאני באמת אוהב ומעריך במדינה, לפי סדר הא"ב:

אנדרגראונד - כי עם כזו רכבת תחתית, מי צריך תחבורה אחרת
בי בי סי - עם כזו טלויזיה משובחת, אני מוכן לשלם אגרה
בירה אייל - לא משנה איזו תזמין, היא תמיד תהיה מצויינת
ברוויק סטריט - כי אם יש מקום שבו עדיין לגיטימי לקנות מוזיקה, זה רק כאן
גריניץ' - יש משהו מאוד סתמי, אבל גם מאוד מגניב, בלעמוד מעל נקודת האפס של העולם
הופעות - כי אין עוד מקום בעולם עם כל כך הרבה הופעות טובות
וויסקי - הקרבה לסקוטלנד עושה את שלה
טייט מודרן - בערך המוזיאון היחיד בעולם שעשוי לעניין גם לא זקנים
טלויזיה - ע"ע בי בי סי
יורק - העיר הכי יפה בארץ, וגם די קרובה לגבול הצפון (עם סקוטלנד)
כפרים - אין כמו הפסטורליות, השלווה והיופי של הכפרים שלנו
לונדון - כי כל מילה נוספת מיותרת
לד זפלין - כנראה שזו היתה המוזיקה הטובה בעולם
להקות משובחות - הביטלס, פינק פלויד, קינג קרימזון, קווין, המי, שנמשיך?
מדרגות נעות - סדר מופתי: העומדים מימין, הממהרים משמאל
מחוז האגמים - כי אפילו לזה דאגו לנו, שלא נקנא חלילה בסקוטלנד או אירלנד
נשים - כי אין אמצע: כאן הן מכוערות במיוחד או פצצות במיוחד
סקוטלנד - כי אם כבר לכבוש עם, עדיף אחד שיש לו מרתפים של וויסקי
פאבים - כי אצלנו אף פעם לא תיפול על אחד לא טוב
צ'רצ'יל, ווינסטון - ככל הנראה ההומו-ספייאן הכי תותח בהיסטוריה
קמדן טאון - כי בכל העולם אין שוק כזה
הולנד ואירלנד, קרוב ל - רק חצי שעה טיסה לכל אחת מהאוטופיות הללו
שייקספיר, וויליאם - יכולת מושלמת להגיש סיפורים מרים בצורה מתוקה
שווקים - אצלנו הם הכי טובים, נקודה
תאטרון - כי אצלנו הוא הכי משובח, ומותר לבוא בנעלי בית
תה - כי אני אישית מעדיף אותו על קפה, וכאן ההפסקה שלו מעוגנת בחוק

נ.ב.
לא ציינתם כלפי איזו מדינה להיות חיובי, אז הלכתי על אנגליה, זה פשוט היה הרבה יותר קל.

תרבות בריטית. כי חוץ מאוכל, בהכל אנחנו מס' 1.

בני אדם אף פעם לא באמת מסתפקים במועט.
תראו אותי. יכולתי להגיד תודה ולשתוק, למה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
תתארו לכם למשל, שהייתי נולד בסומליה. או טג'יקיסטן, או בלרוס. או חלילה מכך, באוסטריה.
ישראל היא לא באמת המקום הכי גרוע בעולם, אבל בטח שלא הכי טוב.

לאחרונה נערך סקר באגף השיבוץ של המשרד לגלגולי נשמות. בסקר התבקשו נשמות לפני לידה לדרג את המדינה בה היו מעדיפים שישבצו אותם. למקום הראשון הגיעה באופן לא ממש מפתיע תאילנד, בעיקר בגלל המוסלמים, שמאסו בהבטחות ל-70 בתולות כתמורה לביצוע פיגוע, והחליטו שבגלגול הבא הם ישובצו במקום שייתן את המענה הטוב ביותר לחרמנותם הגואה. במקום השני שובצה קנדה, שבה רוצים להיוולד מחדש כל האמריקאים שרוצים להמשיך בחיי הנוחות, אבל להיות קצת פחות חזירים. למקום השלישי הגיעה ארצות הברית, אבל רק בגלל הסינים. למי שלא ידע, מסתבר שהסינים ממש מעריצים את אמריקה, כנראה בגלל שהם גילו שבמטבח האמריקאי יש יותר מעשר מנות שונות (!) שלא מבוססות על אורז (!!)
ישראל, מיותר לנחש, לא ממש כיכבה במדדי הפופולריות של אותו סקר. מקום אחד אחרי מונגוליה, ומקום אחד לפני אוקראינה, התברר בעולם הבא שישראל היא בכלל לא כזו מציאה כמו שעשו ממנה היהודים, שרובם, אגב, מעדיפים להמשיך להיוולד באמריקה.

לדעתי הסקר סתם מוגזם. לא שאני כזה מעריץ גדול של המקום הזה, אבל אני בהחלט שמח שנולדתי בו ולא באחת מהשכנות שלו. זו לא באמת חוכמה להגיד את זה, אבל אם כבר במזרח התיכון - אז רק כאן. אבל אם עושים זום אאוט קטן, אז שידחפו את המידל איסט הזה לתוך חריץ של נהג מונית טורקי או פקיסטני, ושיקח אותי על הדרך לתנב"ג, כי אני מת לעוף מפה כבר.

אני חש סימפטיה קלה לארץ (לא למדינה), אוהב את המשפחה שלי ועוד איזה 3-4 אנשים, את הגליל העליון, את מאכלי העדות, וזהו בערך.
פה נגמרת הסימפטיה ומתחיל העולם הגדול.

אין לי שום בעיה עם ממציא הפירה, לא אותו צריך להשמיד. אחרי שגיליתי שפירה יכול להיות דווקא טעים כל עוד באמת עושים אותו מתפוחי אדמה ויש בו חמאה, הבנתי שצריך להשמיד את המניאק שהחליט שבעולם יהיו גבולות, זה שהחליט שאני לא אהיה אזרח של העולם, אלא אזרח של שלולית קטנה ושמה ישראל, ושאם בא לי לצאת לשחות בבריכה גדולה יותר, אני יכול לעשות את זה רק על תקן של תייר. אותו מניאק שהחליט שאדם מוגבל בתנועה בגלל דרכון כזה או אחר, שמצרי לא יכול לבקר בישראל, שישראלי או רוסי לא יעבדו בארה"ב, ומי-יודע עוד כמה מדינות שאי אפשר בכלל לצאת מהן.

העולם הזה הוא כמו מוזיקת פופ: בגדול הוא מסריח, למרות שיש יציאות טובות פה ושם.
רק שבניגוד למוזיקה, שאותה אתה יכול לבחור, את מקום המגורים שלך אתה לא יכול לבחור, וככה, אם בטעות שמו לך על הפלייליסט רק שירים של סלין דיון, אתה יכול לשמוע אותם או להתאבד. אין לך את האפשרות שיש להולנדי או לקנדי, למחוק את השירים האלה ולבנות את הפלייליסט מחדש.
במקרה של ישראל, אגב, אתה תקוע עם פלייליסט נוראי של מוזיקה ים-תיכונית ומיטב להיטי שנות השמונים.  

עכשיו רק נשאר לחכות דור אחד, שמונה דורות או שלושים, שתפסיק המלחמה המשעממת ביותר בעולם (ולא, אין לי כבר כוח להשתמש במילה הכל כך שחוקה שהדביקו למצב נורמלי שבו אנשים לא הורגים אחד את השני), כדי שנוכל לעבור - שימו לב- לעבור - לא לבקר - אצל שכנינו החביבים, בדרך לאיפה שהדברים הטובים באמת מתרחשים.
פאק חומוס בדמשק, את זה תשמרו לאותם אנשים שאשכרה משלמים כסף בשביל לישון בחדר שנמצא באילת. אני מדבר איתכם על הדבר האמיתי:
להעמיס 2-3 חברים על הסוזוקי סוויפט שלכם, עם כמה ארגזי בירה ודרכון בר תוקף, ולצאת לרוד-טריפ של כמה ימים מפתח תקווה לעיר אירופאית מגניבה כלשהי, למשל (דוגמה אקראית לחלוטין) אמסטרדם.
אתם מבינים? כל מה שמונע מאיתנו להגיע לאירופה עם הרכב זו המדינה הזו של הדופקי זיתים. כל הישראלים מדברים על זה שהם מחכים לנגב שם חומוס, כאילו לא הגענו כבר לאוטופיית החומוס עם כל האבו-משהו למיניהם, ואף אחד לא חושב על העובדה המבאסת שהכי רחוק שאפשר להגיע עם רכב מישראל זה למצרים.

חוץ מזה שהיא יותר קטנה, ושיש בה אנשים שלא מתקלחים כל יום, אירופה היא כבר ממש ארצות הברית: אין גבולות בין המדינות, ודי יפה שם. אם ניו-יורקי יכול להגיע תוך שלושה-ארבעה ימים ללוס אנג'לס, אין סיבה שישראלי לא יוכל להגיע תוך שלושה-ארבעה ימי נסיעה לעיר במערב אירופה, נניח (שוב דוגמה אקראית) אמסטרדם.

טיסה מת"א ללונדון לוקחת בסך הכל חמש שעות. זה שעה אחת פחות ממה שלוקח להגיע מניו-יורק ללוס אנג'לס, וזה אומר שמישהו שם במועצת העמים דפק אותנו כהוגן. סגר אותנו מכל הכיוונים בבני-דודים זועמים, ולא השאיר סביבנו אפילו פתח מילוט אחד לעולם השפוי, חוץ מכמה חברות תעופה שנהנות לנצל בדיוק את המצב הזה, ולוקחות הון תועפות עבור טיסות ליעדים ממש קרובים, למשל (ואני סתם שולף מהשרוול פה) אמסטרדם.

אבל זה לא היתרון היחיד שיש למצב שבו הבני-דודים ירשו לנו לעבור אצלם. בעולם אוטופי שכזה, נוכל לצאת למשל לטיול ג'יפים בערב הסעודית, ומשם אפילו לחתוך לתימן, רק כדי לשפוך אור על סוגיות מהותיות ומטרידות: האם הם באמת אוכלים שם רק בצקים, ומדוע הפרסים קיבלו בטעות את הסטיגמה של הקמצנים במקומם.

יש לי הברקה,

איך להרים להנחתה
ההפקה תהיה קלה,
כולם יאכלו את הדייסה

נשליט תרבות צריכה,

לא כמו שתרבות צריכה להיות

נייצר רוויה,

תכנים זולים בכמויות

וגם אם זה נראה שמכוונים בכוונה
יותר נמוך מסוליה ומשליטים פה זוהמה
זה בסך הכל שואו ביז
האיכות לא משנה

בכלכלה נבונה אין מקום להשקעה

לא צריך תסריטאים, יאללה תפתח ת'מצלמה

נתקע איקס אנשים בוואי איזו דירה

יהיו תככים ומזימות, לכלוכים, רכילויות

הרי זה מה שהיא אוהבת,

מיס רוחמה משדרות

זה כמו טלנובלה
בלי תסריט ובימוי
זה זלזול בקהל
במסווה של ניסוי חברתי,
ממש סרט תיעודי,
עם מציאות כזו מורכבת
מי צריך BBC
ממש מסמך אנושי מרתק, אתם יודעים
כזה שלא נכללים בו אנשים רגילים
רק יצורים קיצוניים מכל קצוות הביזאר
הוא לא יביא רייטינג אם הוא לא יהיה מוזר
יותר מדי במה לערסים רדודים,
אובר חשיפה לעליזים מוחצנים,
פחות מדי פרגון לאנשים רגילים
שלא מתחבאים מאחורי סגנון חיים

מצטערים, נגמרו ההקצאות לבבונים, אז תאלצו להסתפק בכבשים ותרנגולות לשם המחשה.

כל אחד יודע שיש תקופות שבהן החיים הופכים פתאום להיות לא משהו.

כל חכם בלילה (אבל בעיקר חכמים שערים בבוקר) יגיד לך שלרוב הדבר נובע ממחסור נפשי ולאו דווקא ממחסור גשמי. אותם אנשים מעצבנים אומרים גם ש"אנשים מאושרים באמת חולקים את אושרם עם האחר" (מישהו בטוח אומר את זה באיזה ספר) ולכן החלטתי להתייעץ עם האדם המאושר הראשון שאפגוש, בנוגע לדרך שבה אוכל למלות את המחסור, או איך שלא נקרא לדרך שבה אני אמור להרגיש יותר טוב, ללא עזרה חומרית כזו או אחרת. בצר לי פניתי לחומוסיה נחמדה, לא אבו-משהו, בעיר הולדתי ותעסוקתי השגרתית פתח תקווה.

בעודי יושב ומנגב פיתות שהופשרו במיקרו עם חומוס מסחרי במסווה של חומוס גרגרים שבושל כל הלילה על אש קטנה, התיישבה מולי בחורה שנראית כאילו היא חזרה מפסטיבל של מחבקי עצים.
‫"‬אז איך אמרת שקוראים לך?"
‫-‬"לא אמרתי כלום"
‫"‬אבל שידרת לי, אני הרגשתי את זה"
-‫"‬אההה, צודק, קוראים לי אושרית, נעים מאוד"
‫"‬טוב תודה. תגידי אושרית, את נראית לי בן אדם די מאושר, זה פוזה כזו או שזה באמת?"
‫-"‬בטח שבאמת, אבל זה לא שאני סתם מאושרת, אני פשוט מחוברת לאני הפנימי שלי"
‫"‬לאני המה?"
‫-"‬לאני הפנימי, לאור שנמצא בי, אותו אור שנמצא בכל אחד מאיתנו"
‫"‬שו?"
-‫"‬הגעתי לשלום בין עצמי לנפש שלי"
‫"‬אהה, ובגלל זה את הולכת עם הסמל הזה של ה-Peace?"
‫-‬אהה, לא, זה דווקא בגלל פוזה. אבל בלי קשר, מאז שקראתי את 'המדריך לנפש שלמה' של צ'אנג לי-מוזס, אני מרגישה הרבה יותר טוב‪.‬ אפשר להגיד שהספר הזה עזר לי למלות את המחסור הנפשי שלי, משהו שאגב הייתי ממליצה גם לך לנסות!"
‫"‬אז אם אני מבין אותך נכון, עלי למלות את המחסור הנפשי שלי בעזרת סוג מסויים של רכוש?"
‫-"‬לא, אתה לא מבין, זה לא סתם רכוש, זהו ספר הדרכה מיוחד, ספר הדרכה לחיים"
‫"כלומר, הספר יציע לי פתרונות מעשיים לבעיות שלי?"‬
-"כן ולא, כלומר, הוא יתווה לך את הדרך ההרמונית, אבל משם הכל תלוי בך"
באותו שלב הייתי צריך להבין שמשהו פה מריח לא טוב, אבל בסביבה של אוכלי חומוס, קצת קשה להריח דקויות.

ניגשתי לחנות הספרים עם השם הכי אשכנזי בביזנס, זו עם הלוגו הירוק.
המוכרת, מהמוכרות האלה שמרוב קריאת ספרים הצטמקו לעובי של חוברת, כיוונה אותי למדף ספרי ההדרכה.
להלן תמצית הספרים שלכדו את תשומת לבי:
"המדריך השלם לשלמות הרמונית"
‫"‬מדריך ג'קסון למיצוי פוטנציאל האני עצמי"
‫"‬איך לעשות כסף מחולשות של אחרים"
‫"‬המדריך החלקי לחלוקת רכוש בין בני משפחה וקרבות ירושה"
וגם ‫"‬מהפך - להפוך מתפרן סטלן לעשיר קפדן - בין לילה!"
חיפשתי מדריך מעשי וממוקד שחף מהתפלספויות ודיבור בגובה ההימלאיה, והבחירה המתבקשת היתה כמובן "המדריך השלם לשלמות הרמונית" של מחבר מסויים בעל שלושה שמות משפחה שונים - עוד אמצעי לזיהוי חשודים שבו כשלתי.

על העטיפה של הספר ניצב בגאון סמל יאן-יאנג זוהר, ועד היום אני משוכנע שהסמל הזה היפנט אותי וגרם לי לרכוש את הספר.

אחרי מספר ימים, כשחזרתי לחשוב כמו אדם רגיל, החלטתי לפתוח את הספר ולהתחיל לעבוד איתו. הבעיה היתה, שכמו כל ספר הדרכה מהסוג הזה, הפרק 'פתח דבר' תפס יותר מחצי מהספר עצמו, וכלל מעל למאתיים (!) תשבוחות ומכתבי תודה של נשות קריירה ועקרות בית שהספר פשוט הציל להם את החיים. המשכתי לדפדף, בניסיון נואש למצוא כבר איזו שיטה מעשית, אבל האקספוזיציה הבלתי נגמרת החלה לעלות בי חשדות על אמינותו של הספר, שהמשיך ללטף לעצמו את האגו, וסירב להגיע לתכלס. ואז זה קרה! בעמ' 274 סוף סוף נזכר המחבר להתחיל את המדריך! הידד!

להלן ציטוט מעמ' 274:

‫"‬הדרך להצלחה מתחילה ביישום שיטת ארבע העונות:

אביב: למצוא את האני האמיתי
קיץ: להקנות לעצמי הרגשת חום ובטחון
סתיו: להגן על עצמי מפני מחסומים שאציב לעצמי
חורף: לקנות מטריה ואז להבין שהחורף בישראל זה חורף צעצוע
"
מיד פתחתי את המדריך בעונת האביב, בפרק "למצוא את האני האמיתי" שנפתח בסיפור אמיתי על נזיר בודהיסטי שהחליט לערוק לנפאל, כי הוא שמע ששם משתמשים בחליטות אמיתיות ולא בשקיות תה של ויסוצקי.
‫"‬ההתעקשות שלך על הפן האידיאולוגי של הנפש, היא שתגדיר את מהותך כאינדבידואל בשר ודם" טען המדריך.
ובכן, אמרתי, בואו נתחיל ליישם את השיטה: הרמתי את הטלפון והתקשרתי לחברת החשמל. השיחה נשמעה בערך ככה:

"‬חברת חשמל שלום מדברת אושרית במה אוכל לעזור" (חוסר סימני הפיסוק במקור)
‫"‬היי, אושרית! תגידי זו לא את שפגשתי היום בחומוס? את נשמעת לי אותה הבחו…"
‫"‬סלח לי אדוני, אין לי זמן, יש לנו פה עומס רציני במוקד, במה אוכל לעזור?"
‫"‬תראי, אני מתקשר בגלל בעיה מאוד גדולה שמציקה לי כבר הרבה מאוד זמן"
‫"‬כן אדוני, אשמח לנסות לעזור"
‫"‬תראי אושרית, אני מרגיש כבר די הרבה זמן שאני משלם לכם על כלום"
‫"‬מה זאת אומרת על כלום?"
‫"‬הרי לא עומד בן אדם עם בלוק של קרח ביד אחת ומאוורר ביד שנייה ועושה לי מזגן נכון?, הרי אתם לא ממש עובדים
קשה שם כדי לייצר לי את החשמל שאני נושם, סליחה, צורך, כל יום, נכון?"
‫"‬הממ… אוקיי, אז מה ה…"
‫"‬אפשר אפילו להגיד שאתם עובדים יותר קשה על גביית כספים מאשר על החשמל שאני זולל, נכון?"
‫"‬אדוני, אני מצטערת, אני לא חושבת שאני יכולה לעזו…"
‫"‬אין פה מה לעזור, אני פשוט מבקש שתפסיקו לחייב אותי. זכותו של אדם לחשמל היא זכות לגיטימית, זו האידיאולוגיה שלי"
‫-‬לשלב הזה הספר לא הכין אותי: טריקת טלפון של נציגת שירות. חיש מהר עברתי לנספחים לחפש את הסעיף "הגמישות והנפש: טיפול בתקלות לא צפויות בדרך להשגת המטרה". הסעיף, שלגמרי הביא לי את הסעיף, הציע ש"במידה ונתקלתם בבעיה שאינה מאפשרת יישום של השיטות המוצעות בספר זה, יש לרכוש את הספר הבא בסדרה: "המדריך המתקדם לשלמות בין-אישית" אשר יסייע בידיכם  לפתור בעיות ביניכם לבין אלו שעדיין לא נחשפו למגוון הפתרונות השלם וההרמוני שספרינו מציעים".
בסוף הספר צויינו כל הספרים בסדרת המדריכים הספציפית הזו, שכללה לא פחות מתריסר כותרים, כולל שניים מיוחדים המיועדים לילדים ובני נוער: "הרמוניה ונפש לילדים" ו"נפש בריאה לעור מחוצ'קן". חשבתי על אותם עוללים שהוריהם מתעללים בהם עם ספרי ההדרכה האלה כבר בגיל צעיר, ואיזה נורא היה יכול להיראות העולם אם כולם היו מדברים אחד עם השני כמו בספרים האלה. חשבתי גם מה יותר נורא - ילד שנולד לתוך חינוך חרדי או ילד שנולד לחינוך עין-שלישותי? הגעתי למסקנה שלפחות ילד שנולד לחינוך חרדי יתחיל להציק לאחרים רק אחרי שהוא ילמד על התועלות השמיימיות של ההחזרה בתשובה. ילד שמההתחלה שטפו לו את המוח עם כל הניו-אייג' שיט, יתחיל כבר מגיל צעיר לבלבל לכל הילדים שסביבו את השכל בצורה כזו, שהם יהיו חייבים לבחור, האם להכניס אותו למרתף ולנעול את הדלת, או להאזין בשקיקה לרעיונות שלו ולקנות בעצמם את "המדריך המלהיב: להיות ילד מגניב ולא ילד מרטיב".

ולסיום, אקנח בעצה שניסחתי בעצמי: חוזקו של החזק הוא באי-אחזקת ספרי הדרכה שמחזיקים מעצמם.

סמלים חשודים. יש להמנע, ובמקרה של חשיפת יתר - לפנות לרופא משפחה (לא הומופאת)

זהו סיפור על קבוצת אנשים, שמיקמו את המדינה שלהם במזרח הלא נכון.
אם היתה אפשרות להגיש בקשה לאו"ם ולהזיז את ארצנו, היינו צריכים לבקש לזוז למזרח הנכון, ויפות 62 שנים קודם.

תסתכלו על המפה של העולם ותבינו איך זה עובד: ככל שהמדינה שלך ממוקמת רחוק יותר מהאיזור המטורלל והבלתי-מבוקש בעליל הזה, ככה החיים בה יהיו יותר טובים.

עכשיו תתארו לכם את ישראל, או נניח יצ'ראל, שנחה לה כאי של שלווה באמצע האוקיינוס ההודי, או נניח, תתארו לכם שהיינו ממוקמים מעל תאילנד ולאוס, ואז הן היו הסיני שלנו. תתארו לכם איך היינו נראים אם היו חיים מסביבנו מלוכסני עיניים, כאלה שמותר להם לשתות אלכוהול, אז הם לא צריכים לדפוק את הראש עם המון, פשוט המון קפה שחור.
אני בטוח שהמצב במזרח הנכון (הרחוק, רחוק מהמזרח התיכון) היה קצת יותר טוב, וגם אם לא, לפחות לא היה מסיבבנו רק מדבר.
שלא תבינו, מדבר זה לא דווקא דבר רע, הוא אפילו מאוד יפה, אבל יקום יפה הנפש שיגיד שמדבר לא עושה אנשים לחמומי מוח (ראיה מס' 1: נהגי המוניות של אילת). ברור שעדיף היה לגור במקום שמסביבו יש, נניח, יערות גשם, ובדרך לעיר הדרומית ביותר (נניח ויקראו לה אילץ') אפשר היה לעצור להתרעננות בשוק הצף של כושי רימון.

הבעייה של ישראל היא שיש בה יותר מדי אנשים שהולכים עם שרוואלים, אבל מתחת לובשים חליפות. אין בישראל ולו מקום אחד שבו אתה יכול להרגיש באמת כמו בסיני שוצפת ההתראות. בתל אביב אתה יכול למות מלחץ, בירושלים מטרקטורים, באילת מועדי עובדים, בכנרת מגנרטורים, ובטבע מהפקחים של שמורות הטבע. מה שמשאיר לנו את האגם בפארק תמנע, וגם זה בתנאי שכל עם ישראל לא גילה עדיין את המקום.

ֿאם אתה רוצה שלווה אמיתית, הברירה היחידה שלך היא להתארגן על כסף, ובאמצעותו לסור לנתב"ג ולעוף מכאן לכל הרוחות. אתה יכול לבחור את המזרח הנכון, או כל מקום אחר שיספק לך קצת צל מפני השמש הקופחת והמקפחת של המזרח הלא נכון.
בדיוק בשבוע שעבר חזרתי מסיני הפרטית שלי, שבמקרה קוראים לה אמסטרדם, שם פגשתי הולנדי בן 30. אחרי שלוש בירות, אינספור ספליפים ומי יודע כמה גרעפסים ובדיחות עדתיות, השיחה פתאום הפכה לכאילו-רצינית:
"?So, how does it feel to live in the middle of a conflict" הוא שאל, ולפתע הבחור הסטלן נראה לי יותר כמו איזה רפי רשף.
האמת שלא היה לי מושג איך לענות על זה. אני מנותק כל כך מהחדשות, שרק לאחרונה גיליתי, למשל, שכבר אי אפשר לתצפת על מנהטן ממגדלי התאומים.

"?Are you an European citizen" שאלתי אותו בחזרה.

"Sure" הוא ענה.

"So, you probably know better than me" עניתי לו. באמת, לאירופאים יש יותר זמן פנוי מאיתנו להתעדכן מה קורה אצלנו. זה נובע בין השאר מהעובדה שיש להם הרבה יותר פנאי, אבל גם מהעובדה שמי שגר בישראל ולא שולט בכמות צריכת החדשות שלו, עלול להשתגע תוך יומיים של שימוש יתר מופרז.

את הישראלים אפשר לחלק ל-2 קבוצות עיקריות: אלה ששומעים כל שעה חדשות, ואלה ששומעים דיסקים באוטו ומתים לעוף מפה. אלה ששומעים כל שעה חדשות הם אלה שאחראים לצפירות, לקללות בכביש, לאווירת סיר הלחץ ובקיצור ל-99% מהבעיות שלנו. אלה שמעדיפים לשמוע מוזיקה נהנים לעתים ממשהו שרק ליחידי סגולה בארץ יש בכמויות קטנות: שפיות.
אז הסברתי להולנדי הסקרן שאם הוא ירצה לחיות בישראל אי פעם, ולהישאר אדם שפוי, אסור לו בשום פנים ואופן לשמוע חדשות. או לראות טלויזיה. או לשמוע רדיו. או לצאת לרחוב. אמרתי לו שאם הוא רוצה לחיות בישראל ולהרגיש שפוי, שיקח איתו אייפוד עם איזה 200 ג'יגה וישתה רק גולדסטאר מהחבית. אמרתי לו שככה אני איכשהו מצליח. הוא רשם לו את כל ההערות על פנקס כיס שמעוטר בסמל של הולנד, שזה כבר מוזר, כי תראו לי ישראלי שיקבל פנקס כיס עם הסמל של מדינת ישראל ואשכרה ישמור אותו.

אבל האירופאים האלה תמיד חייבים לצאת בלתי צפויים, וכל מה שאמרתי לו על ישראל רק גרם לו להבין שהמקום הלא שפוי הזה הוא בדיוק מה שהוא צריך אחרי שלושים שנות שלווה ושעמום אירופאיים. אוקיי, אמרתי. אז בוא נחליף דרכונים: אתה תסע לך לישראל ואני אפילו אשריין לך כרטיס לארוחת שישי אצל אמא או סבתא שלי, שזה בערך כמו גמר המונדיאל של האוכל, ואתה תשריין לי את הדרכון האירופאי שלך. הוא אמר לי שהוא היה שמח לעשות את זה, אבל הדרכון שלו לא נמצא עליו, ובמקום זה הוא מוכן להחליף איתי מיילים. עניתי לו שאני מכיר את הסיפור כבר, ושמהחלפת מיילים לא יוצא שום דבר. על כל פרוייקט תקוע שאתם רואים, כמו למשל בניין גבוה בצורת ריבוע שטרם הושלם, יש איזה שלושה מיילים שהיו צריכים לעבור ולא עברו. סיכמנו שמחר אנחנו נפגשים באותו מקום ובאותה שעה, רק שלא לקחנו בחשבון מה בדיוק עישנו (מדובר באמסטרדם, כן?). למחרת שנינו לא זכרנו את המקום והשעה, והפגישה המיועדת לא התקיימה.

כעבור יומיים ראיתי אותו ליד תחנת הרכבת ולא זכרתי מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות, וגם הוא שכח להזכיר לי, אבל הוא בהחלט זכר להמליץ לי על קופישופ חדש שנפתח בצד שני של העיר, שיש בו אחלה פרחים בשמונה יורו לגרם. אמרתי לו שאני מקווה שאני אספיק לקפוץ לשם עד לנסיעה חזרה לישרא-הל.
"Huh, so you're from Israel" (המסטול שכח).
"Yes, you know, it's in the wrong east, close to Egypt, not to Thailand" עניתי.

לפעמים אני מסתכל על החתול שלי, או על כל חתול אחר - ומקנא.
חתולים, ואני מדבר כמובן על החתול הממוצע, לא עובדים קשה כל השנה כדי לקחת בקיץ את עצמם ואת החתולה שלהם פלוס הגורים לחופשת הכל כלול בתורכיה (סליחה, קבלו עדכון: בולגריה).
אפשר להגיד את אותו הדבר על כלבים, רק שהאחרונים מנסים תמיד לרצות את בעליהם. אבל אפילו את זה החתולים לא מנסים לעשות. זה נובע בין השאר מהסיבה שהם קצת יותר חכמים מכלבים, ויודעים שלא משנה כמה תתחנף אלינו בתור חיית מחמד, אתה תקבל בדיוק את אותה כמות השאריות.
לחתולים, בהנחה שבני אדם אספו אותם לבתים שלהם, יש בדרך כלל חיים ממש טובים.
הם עסוקים ברביצה ללא מעש כ-99% מהזמן, כשבאחוז הנותר הם מוציאים את כל האנרגיה שיש להם (ובתור טורפים קטנים, יש להם) בחישוב מתמטי מסובך - איזה חפץ הוא השביר והיקר ביותר לדיירי הבית, ועדיין לא נופץ. משסיימו לשבור את החפץ היומי, הם לרוב יחזרו לרבוץ במקום שבו היה רובץ עכשיו בן אדם, אם רק היה לו זמן.
עכשיו יקומו אלה שבטוחים שאין על הגזע האנושי, ויגידו שבחיים הם לא היו רוצים להיות חתול, כלב, תוכי או ג'וק במקלחת של בר רפאלי.
הם יגידו שזה משעמם להתבטל כל היום, להיות במקום אחד, להיות מסורס וללקק את עצמך מכף רגל ועד ראש שמונה-עשרה פעמים ביום.
אני אומר שהם סתם קנאים. החתול שלי לא צריך לפרנס אף אחד, אפילו לא את עצמו. הוא לא יודע מה זה סקס, כי הורידו לו את הביצים בגיל מוקדם. הוא לא ממש יודע מה יש מחוץ לגבולות הבית, מבחינתו קצה העולם זה המאחורה של המקרר, והצ'ופר האמיתי של להיות חתול: הוא לא מודע לזה שבטלה יכולה לשעמם. בשבילו הבטלה היא דרך חיים, והוא יתמתח או ישבור לי כוס מהבר רק פעם ביום, וגם זה רק בגלל שאם הוא לא היה עושה את זה, הוא היה חוטף ניוון שרירים (אשר עובר אוטומטית לכל תשעת נשמות החתול).
המוח של החתול שלי ריק מכל אלמנט מטריד, כל עוד לא החלטתי שבא לי לשחק איתו, כלומר, להפריע לו בבטלה הכל-כך חשובה שלו.
השגרה שלו היא כמו השגרה בחופים בסיני, רק בלי ג'ויינטים: ישנים, קמים, אוכלים, מתבטלים, שוב ישנים, אוכלים עוד קצת, שוב ישנים, מתמתחים קצת כדי לא להתנוון, וחוזרים להתבטל. הוא יודע הרבה פחות, שזה אומר שהוא בהכרח חי יותר טוב. מספיק שהוא היה יודע, למשל, שהוא תקוע בישראל, ועוד בעיר כמו פתח תקווה, וכבר הדאגה היתה ניכרת לו על השפם. אם הוא היה יודע, למשל, מה המרכיבים של המזון חתולים שהוא אוכל, הוא בוודאי היה לומד קרוא וכתוב רק כדי לתבוע את חברת המזון לחתולים. וגרוע מכך, אם הוא היה יודע מה עוללו לו באותו יום שבו הוא נלקח מהבית, סומם, הורדם, סורס והתעורר כעבור שעתיים - כנראה שהוא היה באמת קופץ מהחלון ולא רק שוכב שלוש שעות על קצה החלון ומדמיין שהוא עף.

תתארו לכם מצב שבו יום אחד החתול מקבל מכתב שדורש ממנו לצאת לעבוד, כמו בני אדם, כדי להמשיך ולהנות מאותם התנאים שהוא זוכה להם בלי לזוז מהספה. אתם חושבים שהוא היה רוצה להישאר אצלנו? אני חושב שהוא היה מעדיף לחזור לאכול מחדר האשפה וללכת קצת מכות עם חתולי רחוב אחרים, העיקר שלא יפגעו לו בעשרים שעות הבטלה היומיות.

לפעמים אני חושב שדי חבל שאנחנו לא חיות מחמד של איזה יצור תבוני אחר, שרק חושב שהוא חכם יותר מאיתנו.

נסטי החתול. בטלן משופם מקצוען