כפי שאתם רואים- הבלוג עבר נטישה קלה. ושלא כמו שאומרות פה תגובות של
מישהי שאני מבינה שניפגעה- הסיבה היא ממש לא חוסר איכפתיות. גם לי וגם
לפייק מאוד איכפת מכם ומהבלוג אבל שתינו נימצאות בשלב של החיים שלנו שבו
אילוצים כאלה ואחרים מונעים מאיתנו להיות במחשב מספיק זמן בשביל לעדכן. אני
אישית (רוז) בקושי מעדכנת את הבלוג הפרטי שלי בגלל אותם אילוצים. אז או
שתקבלו זאת בהבנה- או שתבחרו להפגע ממשהו שלאף אחד אין כוונה אליו.
ולאחר ההבהרה הזו- הבא ניגש לסיפורה של הגיבורה סידני:
"אחרי הרבה זמן אני מרגישה מוכנה לשתף את הסיפור שלי.
אני בת 18.לצורך העניין סידני
אז ככה,אני בחורה שלא ממש מסתדרת עם בנות אחרות אז ככה שיש לי 2-3
חברות שהן ממש טובות כאילו לדבר איתן ולשתף,אבל החברים הכי טובים שלי הם 3 בנים.
יש לי עוד ידידים כמובן אבל לא מחשיבה כחברים.
היה לי ידיד שבמהלך השנה התקרבנו ונעשינו חברים טובים.לשנינו יש חיבה לאלכוהול,ככה שהיה יוצא שתמיד היינו שותים.
יום אחד הייתי מבואסת אז הוא רצה לעודד אותי וקנה לנו אלכוהול.
שתינו ואז כולם התפזרו ואני והוא הלכנו להמשיך לשתות אצלי בבית כמו תמיד.
הגענו אליי הביתה,שתינו כמה שוטים ואז אמרתי לו שאני עייפה ורצה ללכת לישון.
הוא אמר לי שהוא רק יסיים לראת את התוכנית שראינו בטלווזיה והוא יזוז.
כנראה נרדמתי ממש מהר בגלל ההשפעה של האלכוהול וגם העייפות והבאסה של היום הזה,כי בדרך כלל זה לא קורה לי.
כשהלכתי לישון היה בסביבות השעה 2 בלילה.
פתאום התעוררתי ממשהו,זה היה הידיים שלו שנגעו בי בכל מקום אפשרי בגוף.
לא הייתי מסוגלת לזוז.קפאתי.
תמיד הייתי בטוחה ש"אם ייקרה לי משהו כזה...אני ישר אתקוף",אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לזוז.
שיחקתי אותה מתעוררת כזה והוא פתאום קפץ הצידה וזז ולא אמרתי לו כלום רק שיילך הביתה.
לא
דיברתי עם אף אחד על זה ובטח שלא איתו,אחרי כמה ימים הוא התקשר אליי ואמר
לי שהוא מאוהב בי,אז החלטתי שזה הקיו שלי לסיים את הקשר הזה.
מכיוון
שלא סיפרתי לאף אחד,כולם תקפו אותי ואמרו לי כמה שהוא מסכן ולמה רבתי איתו
הוא בסף הכל מאוהב בי,וכל הערה כזאת שברה אותי מבפנים עד שהחלטתי לספר את
זה לבחור שיצאתי איתו באותו זמן (הידיד הזה שלי גם יידע שאני יוצאת
איתו,ובשביל הפרוטוקול היו בינינו גבולות ברורים,לא הייתה שום רמיזה מצדי
או משהו כזה) וכל הזמן הזה חשבתי שאולי אני הייתי לא בסדר,לא הייתי צריכה
להירדם או לשתות איתו או כל מיני דברים כאלה.
ובסוף לאט לאט התחלתי לספר לחברים הטובים שלי והבנתי שזאת ממש לא אשמתי ושהוא הדפוק.
גם תחושת הגועל,וגם הסכין בגב.
בנות,המסר שלי אליכן-קחו אחריות,ברור שזאת לא אשמתכם,אבל תמיד תפקחו עין על מי שאתן איתו גם אם הוא חבר טוב"
סידני היקרה- תודה על השיתוף ושאפו על האומץ להפתח ולספר סוף סוף את מה שחווית.
כמו שכתבתי לך במייל- אכתוב גם לחבר'ה פה: נכון שנשים (בעיקר) צריכות
להיות כל הזמן עם היד על הדופק ולשים לב ליד מי אנחנו שותות ולהבין שגם חבר
טוב עלול לפגוע בנו. אך מצד שני- האין זה עצוב שהגענו למצב שבו אי אפשר
באמת להנות? שכל הזמן צריך לפחד? מה זה אומר עלינו כחברה?
סידני, אני שמחה שהגעת למסקנה שאת ממש לא אשמה ושהוא באמת דפוק. ולא, זה
ששתית ממש לא עושה אותך אשמה וכל אלה שרק יודעים להעביר ביקורת כי הם
שומעים רק צד אחד של הסיפור- לא שווים את ההרגשה הרעה כי הם לא מבינים
כלום. ואולי בעצם בגלל זה כ"כ חשוב לאזור אומץ ולספר.
מחזקות את ידייך,
צוות "גיבורים",
רוז ופייק.
לשליחת סיפור על חוויה של אונס/התעללות/הטרדה מינית ולקבלת תמיכה מאנשים שחוו זאת גם ולהרגיש קצת פחות לבד:
[email protected]
נא לציין כינוי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: