כי פשוט אין לי מה לכתוב.

דווקא זמן היה. שבוע שעבר היה טיול שנתי, ולא יצאתי, אז היה לי חופש מיום שלישי עד הסופשבוע.

אבל אין לי מה לכתוב.

כי לא קורה כלום.

בזמן האחרון אני מבלה קצת בחברת תהיות קיומיות דוגמת מה אני עושה פה, מה המטרה שלי בחיים, מבחינה אישית ובכלל, במסגרת היקום, מה אמור לצאת מכל זה בסוף.

אז נכון, לא ממש רע לי,

יש לי הורים שאוהבים אותי,

חברה אחת מאוד טובה,

עוד איזה שתיים טובות

ועוד כמה שאולי אכפת להם.

יש לי את הכלבה שלי,

ואת בני דודים שלי (שאחרי שבוע של דיכאון הדבר היחיד ששימח אותי זה לראות את הילדים המתוקים שלי).

בבצפר סביר (לא סובלת את הבצפר שלי, אבל הציונים בסדר).

ואני לומדת (כי גם אם אני לא יודעת מה המטרה אם מתישהו אני אדע זה יהיה נחמד אם אני אוכל לממש אותה, ותעודת בגרות כנראה תעזור),

קצת בייביסיטר (כי גם להסתובב בעולם בלי מטרה עולה כסף),

שיעורי נהיגה (כי הרבה יותר קל להסתובב בעולם (גם אם זה בלי מטרה) כשיש לך רישיון)

וקצת מתנדבת (כי אם אין לי חיים לפחות אני אעזור לאחרים בחיים שלהם).

לפעמים קצת רוכבת (סתם כי זה כיף),

והרבה רואה טלוויזיה, קצת קוראת. קצת בישרא. וזהו.

שום דבר אחר. כלום.

לא יוצאת לשום מקום ביום שישי (או בכלל), כי אין שום מקום שאני נהנית לצאת אליו.

עוד חודש אני בת 17.

אף פעם לא היה לי חבר.

אף פעם לא התנשקתי.

לא זוכרת שאי פעם עשיתי משהו באמת חשוב. לא לי ולא בכלל.

רוצה שזה ייגמר. לא יודעת מה זה, אבל אם זה ייגמר בטוח יהיה יותר טוב. כי כמה יותר רע מזה שאין לי מושג מה אני רוצה מעצמי ואיך אני אמורה להשיג את זה יכול להיות?

ויצא פוסט דיכאוני. וקצת מגעיל.

לא רציתי שיצא עד כדי כך דיכאוני.

והיום אני דווקא פחות בדיכאון מבשבוע שעבר.

אבל עדיין אין לי כוח לעשות שום דבר. כי אין לי מה....

לפני חודשיים בערך אביבה אמרה לי משהו שאני בנאדם שמח, שאני אף פעם לא ממש בדיכאון. אז אמרתי לה שזה לא נכון. כי אני הרבה פעמים בדיכאון. אבל היא לא יודעת, כי אני לא מספרת לה. ומה שאני לא מספרת לה אני לא מספרת לאף אחד. וזה נחמד שהיא אמרה את זה, כי אם היא לא שמה לב אז כנראה שאף אחד לא שם לב, וזה טוב, כי אני לא אוהבת שאנשים יודעים איך אני מרגישה כשאני מרגישה חרא.

וזהו.