ככה אני מרגישה עכשיו.

זה שילוב של היומולדת (שידעתי שיעשה לי קצת רע) ושל היום הזה בבקו"ם (שידעתי שיעשה לי רע וקצת) ושל עוד כמה דברים שאני לא יודעת מה הם (וזה היה יכול להיות מאוד נחמד אם הייתי יודעת).

כל היום עברנו בין ביתנים, כל ביתן של חיל אחר, והסבירו לנו על כל חיל.

בביתן השני, אין לי מושג למה, כמעט התחלתי לבכות.

מאז, במשך כל היום, הרגשתי את הדמעות עולות ונאלצתי להחזיק אותן חזק חזק כדי שלא יצאו (כי אני לא אתחיל לבכות באמצע הבקו"ם כשכל השכבה שלי מסביב).

היו כמה ביתנים של יחידות קרביות, ושם הכלי נשק, הטנקים והתמונות של הבתים שהם פוצצו (פשוט מלבב...) עשו לי ממש רע והייתה לי קצת בחילה.

ירדו קצת דמעות, אבל כנראה שזה לא היה ממש בולט, כי אף אחד לא שם לב.

אמרו קצת מזל טוב (האנשים החשובים וגם כמה שפחות), קיבלתי 3 ברכות (ועוד הרבה שאמרו שהם לא ידעו שאני באה (כי בהתחלה תכננתי לא לבוא) אז הם לא הביאו כלום, וחבל שלא אמרתי להם ובועות סבון מהג'ינג'ית.

באמצע הרצאה על איך למלות מנילה וכאלה קיבלתי הודעה של יומולדת שמח מאלה שאני מתנדבת אצלן (הילדה עם השיתוק מוחין ואמא שלה), וזה מאוד שימח אותי, אז קצת חייכתי אחרי הרבה דיכאון.

בעיקרון אפשר להגיד שבכיתי הרבה, כי למרות שלא נתתי לדמעות לצאת, כמעט בכיתי המון וכל כמה זמן זה התחיל שוב. היו קטעים שהשתדלתי לא לדבר וכאלה כי הרגשתי שאם אני אפתח את הפה אני אתחיל לבכות.

ניסיתי לחשוב על דברים שמחים, אז חשבתי על לולי ואז מאוד בא לי לראות אותו, וזה רק עשה אותי יותר עצובה (למרות שראיתי אותו ביום שבת, אבל כשאני עצובה אני מתגעגעת אליו), ואז חשבתי שגם אם הייתי רואה אחד מהילדים האחרים שלי (צ'ופצ'יק, נזק, גולי, דור, הילדים של המועדונית או יואבי (זה שאני עושה לו בייביסיטר)) זה היה משמח אותי קצת.

היום חילות בפני עצמו היה די בזבוז.

לא עזר לי ממש.

רק גרם לי לחשות קצת על משקי"ת ת"ש, אבל גם לפני זה חשבתי על זה, וזה רק גרם לי לחשוב על זה שוב, אז זה לא כזה עזר. במילא אם הייתה לי את האפשרות הייתי חושבת על זה.

אז זהו.

זה היומולדת עד עכשיו.

הרבה דמעות חנוקות.

כרגע אני בעיקר רוצה לישון ולחכות שהיום ייגמר.

במקום זה אני אלך לאכול ולראות changing rooms, הקלטתי היום וזה פרק שלא ראיתי, אז לפחות זה קצת ישמח אותי.

המשך יום טוב לכולם.