אני לא זוכרת מתי התחלתי לכסוס ציפורניים.

אם זה היה בכיתה ג', אני יכולה לייחס את זה לטראומה של המעבר דירה.

אם לא, אז כנראה שקרה איזה משהו אחר בדרך, או שפשוט נולדתי עצבנית.

אמא תמיד כעסה עליי, וכל פעם שראתה אותי מכניסה ידיים לפה הייתה מעירה לי.

אני תמיד הייתי מתעצבנת עליה ואומרת שזה לא עניינה.

בשלב מסוים החלטתי להפסיק.

וזה עבד.

הפסקתי לכסוס, והציפורניים היו ארוכות.

זכורה לי פעם אחת שרבתי עם אחד מהכיתה שלי ושרטתי אותו, וזה ממש כאב לו.

מאוד אהבתי את הציפורניים שלי באותה תקופה.

אבל עבר הזמן וחזרתי לכסוס, מסיבות השמורות עימי, וחבל, כי אני לא זוכרת אותן. אם לפחות היה מישהו שהיה יכול להגיד לי מה הן היו....

אף פעם אמנם לא הגעתי למצב הנוראי שהציפורן היא חצי מהאורך שהיא אמורה להיות, ככה שאת כל הלמעלה של האצבע רואים.

אבל הגעתי למצב יותר גרוע מזה.

הציפורניים נהיו מגעילות.

העור מסביב אכול ומכוער.

הבהונות נהרסו, ואחת מקומטת לגמרי, וייקח הרבה זמן עד שהיא תחזור למצב נורמלי, אם בכלל.

אמא הייתה מנג'סת שאני אפסיק, אבל אני הייתי מתעצבנת עליה ואומרת לה שאני לא יכולה.

היא הייתה אומרת שכבר הפסקתי פעם, ואם אני ארצה אני יכולה, כי כשאני מחליטה משהו אני מצליחה (לדעתי זה לא נכון, אבל לא משנה...).

לפני חודש החלטתי להפסיק לכסוס.

הפעם נעזרתי במרה, וזה אכן עזר.

הציפורניים גדלו, ועכשיו אני בכלל לא כוססת.

אפילו שמתי לק (שחור, ומסתבר שיש לאנשים הרבה מה להגיד על זה).

אתמול הייתי אצל מניקוריסטית.

היא שייפה לי את הציפורניים, ועשתה להן צורה נורמלית.

היא ניקתה וסידרה  את העור מסביב.

ובסוף היא שמה לי לק סגול, כי כבר שבועיים שמאוד בא לי.

ומאז אתמול ב-5 וחצי, כשהיא סיימה וחיכיתי שהלק התייבש, מאז אני לא מפסיקה להסתכל על הידיים שלי ולהתלהב.

האצבעות שלי, שהן יחסית קצרות ושמנות, נראות פתאום ארוכות ודקות יותר.

הציפורניים נראות מקסים.

ואני ממש שמחה.

עכשיו נשאר רק לחכות כמה שנים, שהבוהן תסתדר, והכל יהיה טוב.

לאבא, ככה אמא גילתה לפני כמה זמן, גם יש בהונות קצת מקומצ'צ'ות, וכנראה שגם הוא כסס פעם.

אז אולי זה לא יעבור לגמרי אף פעם.

אבל יש תקווה.

בינתיים היא צבועה בסגול, וזאת תחפושת טובה בשבילה.

היא כמעט נראית כמו ציפורן רגילה.