זה  מה שאני צריכה.

חופש אמיתי.

לא כזה שאני כל הזמן חושבת בו על השיעורים במתמטיקה, או המבחן בפיזיקה, או העבודה באנגלית. שאני חושבת וחושבת על כל מה שיש לי לעשות, אבל לא עושה כלום, כי לא בא לי, ואין לי את הכוחות לזה.

 שיהיה קיץ (למרות שאני אוהבת גשם), ושיהיה אפשר לפתוח את כל החלונות ויהיה אור, הרבה אור.

 שיהיה זמן, ואפשר יהיה לנקות את האבק במדפים (אבל באמת, לא קצת מסביב כמו שאני עושה כבר כמה חודשים), ואת הבית מיניאטורות (שלא ניקיתי ממנו אבק כבר בערך חצי שנה).

 שאני לא אצטרך את הספרים (בערך 5 מתמטיקה+ כמה שבלמטה של הארון בגדים), ככה שכשאני אסתכל על הספרייה אני אראה את הפיות שלי במקום את כל הדפים.

 לנסוע לסבתא, לכמה ימים. למושב שאני כל כך אוהבת. לצאת החוצה מתי שאני רוצה, לדשא. לשחק עם הילדים החמודים שלי שאני רואה עכשיו פעם בשבועיים שלושה ומתגעגעת. לנסוע באופניים סתם כי בא פתאום, ולא לעשות כלום (כלים, לרדת עם ג'ינג'ר).

 לנסוע לאנגליה, לטייל ולראות את כל הנופים שאני כמעט בוכה (מקנאה, בעיקר) כשאני רואה אותם ב-BBC.

 לנסוע לצפון (העדפה לראש פינה, היא בדרך כלל משמחת אותי).

 מסג', כי הגב שלי כואב.

 שיהיה לי מישהו לנסוע איתו (למרות שלאנגליה דווקא הייתי רוצה לנסוע עם אמא). 

 ומישהו שיעשה לי מסג' (או לפחות שייקח אותי לאיזה ספא או משהו).

חופש.

שייגמר הבצפר.

אפילו שביתה יכולה לעזור (אמנם לא למצב הנפשי, אבל לחדר שלי היא בטח לא תזיק...)

אני הולכת לישון (לישון, כמה  שזה כיף. פעם לא אהבתי לישון.)

לילה טוב.