בבוקר הייתה לי בדיקת דם.
האחות אמרה שאני גיבורה כי אני בת 17 ובאתי בלי אמא ואני לא מפחדת.
היה קצר ולא כואב.
אחרי זה חזרתי הביתה והייתה לי שעה עד שהייתי צריכה לצאת לבצפר.
קראתי פו הדוב, עשיתי בועות סבון.
כל כך כיף להתחיל ככה את היום.
וכל כך לא רציתי ללכת לבצפר...
אני פותחת את התיק ומוציאה את הסנדביץ'.
זה פסטרמה.
אני מחפשת את האדם הכי קרוב אלי שאוכל פסטרמה,
זורקת עליה את הסנדביץ' ורצה לשירותים לשטוף ידיים.
הסנדביץ' הגיע לידיים טובות וכל בני הכיתה שלי אכלו אותו בהנאה.
אני ,לעומת זאת, הייתי עם בחילה 20 דקות אחר כך ונגעלתי כל פעם שפתחתי את התיק.
בצהריים נזפתי באמא והיא אמרה סליחה המון פעמים וצחקה.
מאוד לא רציתי רכיבה. החלטתי שאני רוצה להפסיק לרכב לכמה זמן כי די נמאס לי.
אבל לא ביטלתי מספיק מוקדם, אז הלכתי.
אמרתי למדריך שלי שאני חושבת להפסיק, והוא הגיב באני לא מרשה לך וככה זה נגמר.
השיעור דווקא היה ממש נחמד.
הוא תמיד כועס עלי שהגב שלי לא ישר. הבעיה היא שלא רק כשאני רוכבת אני עם גב כפוף, אלא תמיד, בעיקר שאני עם תיק של בצפר.
אז הוא שם לי שוט בגב, וזה היה קצת כואב ומגעיל, אבל זה עזר.
אז כנראה שאני לא אפסיק לרכב.
אחותי החזירה אותי מהרכיבה.
אחותי ידועה מתור אחת שלא אוהבת לנהוג ולא יודעת לחנות.
מצאנו חנייה ליד הבית, לא ממש קטנה, אפשר להיכנס, אבל היא קצת על הפינה ולא הכי נוחה.
אחותי נכנסה, ושאלה, מעין שאלה רטורית אבל קיוותה שאני אגיד כן, אם אפשר להשאיר את האוטו ככה. קצת באמצע הכביש, לא משהו רציני.
אמרתי שלא נראה לי, והיא רצתה לעלות לקרוא לאבא שיבוא לחנות.
אמרתי שאני אחנה, אבל היא לא רצתה לתת לי לנהוג בלי מלווה. אז התקשרתי לאבא ושאלתי עם הוא מרשה לי. הוא אמר שאני יכולה, רק שאני אזהר לא לדפוק את האוטו.
אז חניתי. ממש טוב, צמוד למדרכה, בלי לדפוק את האוטו משום צד.
ואז אבא בא כי הוא היה צריך לנסוע למודיעין, ויצא מהחניה.
אבל זה לא הופך אותה לפחות מושלמת!!
והיום?
היום קמתי בבוקר, הייתי עייפה וידעתי שמצפה לי יום מגעיל.
אז נשארתי בבית.
ראיתי טלוויזיה, וכתבתי שלושה פוסטים.
ביטלתי את המועדונית. אני אלך מחר במקום.
היום יש לי חופש.
יום טוב J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
