אף פעם לא כתבתי שיר.

אני גם לא בטוחה שזה שיר.

זה לא היה אמור לצאת שיר.

סתם חשבתי פתאום על כמה שורות וזה יצא.

זה היה אמור להיות מן קטע קצר, אבל השורות יצאו קצרות, אז אולי זה שיר.

אני לא בטוחה שאני רוצה שזה יהיה שיר.

אני אף פעם לא מבינה שירים.

אני חושבת שגם את זה אף אחד לא יכול להבין, לפחות לא כמו שאני מתכוונת.

אולי בגלל זה אני לא מבינה שירים, כי רק מי שכותב אותם מבין אותם באמת.

התחלתי ללמוד היום למתכונת בספרות.

כנראה זה משפיע.

דווקא היה לי נחמד. התחלתי עם סיפורים קצרים.

אני אוהבת סיפורים קצרים, יותר משירים או ספרים ארוכים.

זיכרון.

היא עוקבת אחר כל תנועה, כל תזוזה.

עיניה דולקות אחר דבר מה, כל דבר, שתוכל להיאחז בו.

כל דבר שידמה לו, שיעלה ולו זיכרון קטן ביותר.

השיר שלהם נשמע ברקע.

העיניים, אותן עיניים.

אנשים על המרקע זזים. מדברים.

גם הוא.

או לפחות כך נדמה לה.

עיניה דולקות אחריו.

הזיכרון-מתרחק.

היא מנסה להיזכר בתווי פניו.

בחיוך. בעיניים.

היא לא מצליחה.

זה נעלם. 

אך היא, היא אינה דואגת.

היא יודעת שזה יחזור. זה תמיד חוזר.

ובכל פעם- יותר ברור, יותר חזק.

כל פעם היא בטוחה יותר.

זה הוא.