את הפוסט המשך שתיכננתי לכתוב עוד לא כתבתי, בגלל מחסור בזמן.

אבל מאז הייתי עוד פעמיים בבייביסיטר.

פעם אחת, ביום ראשון, אביבה הלכה, והזעיקה אותי אחרי 3 שעות שאני אחליף אותה. הילד היה דפוק מהרגיל. הוא כמעט זרק עלי ועל האחריות שלו זכוכית, נתתי לו מכה שיפסיק, אחרי זה הוא זרק עלי פעמיים נעל, לא פגע, ואז שהסתובבתי רגע לאחותו זרק עלי קופסא מפלסטיק על הגב.

זה כאב.

בסוף אמא שלו אמרה שפעם הבאה אני אתן לו ריטלין.

אני התדרדרתי למצב של להרביץ לילדים בביביסיטר. זה בחיים לא קרה לי. אבל כל מי שאני מספרת לו אומר לי "אני הייתי נותן לו שתי סטירות", אז אני מרגישה בסדר, כי נתתי רק אחת...

היום הלכתי שוב.

ב-12 לקחתי את הבנות מהגן (יום העצמאות והכל), הגעתי הביתה והוא כבר היה שם.

נתתי לו ריטלין. בהתחלה היה סביר. הם ציירו (על דפים. לא על הקירות!).

אחרי כמה זמן הוא השתגע, הרביץ לאחותו, וכשצעקתי עליו הוא איים לברוח. וכשאמרתי לו "תברח" הוא ברח.

אז היה לי שעה ומשהו שקט ממנו.

אבל הבנות היו איתי הרבה זמן וגם הן התחילו קצת להשתגע. הקטנה בכתה המון והגדולה ניג'סה כל הזמן. רציתי למות, וזה לא קרה...

בסוף קיבלתי על התענוג 220 שקל.

לא היה שווה את זה.

אבל ידעתי שלא יהיה שווה.

אז ככה.

היום יום העצמאות, ואני לא הולכת לשום מקום.

אני עייפה, מותשת וכל כך לא רוצה לראות אנשים.

אף אחד. כל כך בא לי לבכות...

הבייביסיטר הזה מוציא לי את הרצון לחיות.

גם בגלל הקטע שאני סובלת שם מכל רגע (פיזית וכאלה) וגם בגלל שזה הורג אותי נפשית. כל כך קשה לי להיות שם, הבית הזה, עם כל הילדים. זה פשוט הורג אותי.

והיום גיליתי שהם 6 אחים, לא 5. יש עוד אחד בצבא.

ארבעת הקטנים מאותו אבא, והשניים הגדולים כל אחד מאבא אחר, ושניהם מתו בתאונת דרכים. והאבא של הקטנים לא גרוש מהאמא, והוא גר ביבנה ומחפש בית חדש בשבילהם. לא כל המידע ממש אמין, אבל האח היחסית אמין סיפר לי את זה (זה מהמועדונית, שבכיתה ב'), אז אני די נוטה להאמין.

ומיום חמישי אני כל הזמן חושבת רק על זה, על הבית הזה, והמשפחה הזאת. זה לא יוצא לי מהראש. אני מרגישה כל כך רע....

כולם אומרים לי שאני דפוקה שאני ממשיכה ללכת, כי מרביצים לי שם והכל, אבל אני לא מסוגלת להגיד לה שאי לא באה ולתקוע אותה בלי אף אחד. אני כל כך מרחמת עליהם. והיא מצאה מישהי שתתחיל שבוע הבא, אז אולי אני אצטרך לבוא רק עוד פעם אחת ביום ראשון, וזהו.

אבל זה לא אומר שאני אפסיק לחשוב על זה ולרצות למות....

ובנימה אופטימית זו,

יום עצמאות שמח.