ביום שלישי היה טקס סיום.

היה נחמד ומצחיק וכל זה.

אבל זה די גרם לי להרגיש ממש  לא קשורה לשכבה שלי.

כאילו אין לי שום קשר למקום ולאנשים שביליתי איתם 4 שנים.

זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל פתאום זה הכה בי. קצת עצוב לי עם זה.

כי למרות שעם רובם אני לא ממש מצטערת שלא היה לי קשר, יש כאלה שיכול להיות שזה היה יכול להיות נחמד.

וכל החברות שלי מהשנה-שנה וחצי האחרונות (רורי, קיטי, הג'ינג'ית), זה מרגיש כאילו אני מכירה אותן ממש קצת זמן ועוד מעט זה יגמר.

הוא, או בשמו המלא ההוא מל"ג בעומר (הייתי צריכה למצוא לו שם יותר נורמלי כבר מזמן. דווקא יש לי שם טוב, אבל אני לא רוצה לתת לו פה שם, זה יראה כאילו הוא הולך להישאר פה...), הופיע די הרבה.

הוא רקד וכאלה, וכל פעם שראו אותו זה גרם לי לרצות לעלות לבמה ולחבק אותו.

בסוף כולם עלו לבמה (בקטע הזה הרגשתי הכי לא קשורה בעולם), וכולם התחבקו וכאלה. והוא חיבק אותי חיבוק גדול גדול. וזה היה כל כך כיף.

יצאנו אני, אביבה וחבר שלה, אנג'לה ואוסטין.

היה נחמד.

וכל פעם שחשבתי עליו הרגשתי דמעות עולות לי....

ביום חמישי היה ערב הקרנות של הקולנוע. אביבה בקולנוע, אז כמובן שהלכתי.

הלכנו אני וקיטי, ובהפסקה היא שאלה אותי אם יש לו חברה.

אמרתי שלא, בביטחון מופרז, ואז היא אמרה שהוא פה עם מישהי ששיחקה באחד הסרטים, ושהוא היה איתה גם לאיפה שהם יצאו אחרי הטקס.

הם ישבו ביחד, החזיקו ידיים, ואז הם קמו, עדיין מחזיקים ידיים, והוא בא להגיד שלום ונתן לי נשיקה כזאת, לחי אל לחי.

ואז היו שאר הסרטים. וכמעט בכיתי. והיה חושך, והסרט האחרון היה עצוב, אז הרשיתי לכמה דמעות לצאת. אבל מהר מאוד הפסקתי אותן.

אז יש לו חברה.

יותר נכון הם יוצאים והוא מכיר אותה רק שבועיים.

אבל זה לא עושה אותי פחות בדיכאון. מיום חמישי בערב, אני כל הזמן חושבת על זה.

אני מרגישה מגוחך. כמו ילדה בת 12 שמאוהבת בבנחמין מהמורדים או משהו (נגמר המורדים, אבל אני לא יודעת במי הן מאוהבות עכשיו. מישהו יודע?)

מוזר לי לכתוב כאלה דברים.

זה לא מתאים לי.

אבל הרגשתי שאני חייבת. שאולי זה קצת ירגיע אותי.

והיא פקאצה כזאת, תמיד נראתה לי מעצבנת.

ואני יותר יפה ממנה. וכנראה שגם יותר חכמה.

אבל היא חברה שלו. ואני לא.

ולי בכלל אין חבר.

וגם לא היה.

ואם זה ימשיך ככה אז גם לא יהיה.

אז מה זה משנה אם אני עושה 5 יחידות פיזיקה ומתמטיקה, ומתנדבת במועדונית, ולפני כמה ימים אמרו לי שאני יפה  (רק בנות אומרות לי שאני יפה. זה לא שווה).

ומצד שני, מה אני צריכה עכשיו חבר?

ממילא אין לי זמן עכשיו.

ואיך אני יכולה לרצות כל כך משהו שאף פעם לא היה לי?

שאני אפילו לא יודעת מה הוא אומר?

אבל העובדה היא שאני רוצה.

ואני כבר 3 ימים שלמים על סף בכי, כל היום....

הייתי מקודם אצל אביבה, אבל לא הצלחתי להגיד לה כלום, כי זה נראה לי דבילי לבוא אליה ולהגיד לה שיש לו חברה ולהתחיל לבכות.

אבל עשה לי טוב לראות אותה קצת.

כי אין אף אחד אחר שאני רוצה לראות כרגע.

והעדשות שלי משגעות אותי, וכל הזמן כואב לי הראש.

וישנתי 6 שעות בלילה (זה לא הרבה, למי שתהה).

ולמדתי המוני שעות מתמטיקה ופיזיקה היום.

ומחכות לי עוד המון כי יש מתכונת בפיזיקה ביום חמישי ואני לא יודעת כלום.

והוא בא היום ללמוד איתי.

רק מלחשוב על זה בא לי לבכות...

אני הולכת לישון קצת, או לקרוא, או משהו.

איזשהו משהו שאולי יוציא לי אותו מהראש, כי זה מתחיל להיות ממש מעצבן.

חיים טובים לכולם,

- מילי שרוצה למות L -

נ.ב.

ויש לי מחר בגרות באנגלית

5 וחצי שעות של סבל....