סתם ככה. בלי סיבה.

אני מאוד מגעילה בזמן האחרון.

בשבועיים לפני המתכונת במתמטיקה הייתי המון עם קיטי.

למדנו ביחד, ויצאו ימים שלמים שהייתי אצלה בבית.

מיום חמישי, היום שגיליתי שיש לו חברה והתחיל הדיכאון, נהיה לי מצב רוח רע ולא ממש היה לי חשק לפגוש אנשים.

בשבוע שעבר עוד למדתי עם קיטי הרבה לפיזיקה, אבל מיום שישי אין לי כוח.

זה לא ספציפית אליה, אבל יוצא שאני ממש מגעילה אליה ואף פעם אין לי כוח שהיא תבוא אלי או אני אליה.

ובכלל אני מתנהגת אליה קצת מגעיל.

ואני אפילו לא יודעת למה.

זה לא רק אליה, אבל אותה יוצא לי לראות הרבה.

רוב חיי אני בבית, לבד.

לא נוטה לפגוש אנשים יותר מדי.

בעיקר בבצפר ורק לפעמים אחרי.

מסתבר שיש לזה סיבה.

יותר מדי זמן עם קיטי, ואני באמת מאוד אוהבת אותה, אבל אני כבר לא יכולה לסבול להיות איתה יותר מכמה שעות בצפר או משהו.

ובכלל כל היום אני לבד, בקושי לומדת למתמטיקה, נחה כל הזמן.

אבל בעצם נחה מכלום, כי אני לא עושה שום דבר.

סתם מצב רוח רע.

אתמול שכתבתי שאני במצב רוח טוב זה היה ברגע מסויים מאוד.

זה בא והולך.

כמה שעות אני שמחה, ואז לא. ואז גם וגם, רגע מחייכת רגע רוצה לבכות. או להעלם.

כל הזמן חושבת עליו.

לא מצליחה להפסיק.

כל שיר שאני שומעת מזכיר לי אותו איכשהו.

כל דבר שאני רואה בטלוויזיה, קוראת באיזה בלוג.

בסוף זה מגיע אליו.

יש לי רשימה של כמה שירים במחשב.

20 שירים בערך. זה כל מה שיש לי.

שירים שכשאני שמחה אני שומעת, והם משמחים אותי יותר.

אבל כשאני עצובה, הם מדכאים אותי עוד יותר.

בעיקר "מותק שלי" של גלעד שגב ו"מילי" של מוניקה.

אבל הם מדכאים אותי בצורה נחמדה.

ואני כל הזמן חושבת עליו.

וזה משגע אותי.

היה היום שיעור אחרון במתמטיקה.

יום חמישי זה נגמר.

אין משהו שמסמל את הסוף של הבצפר יותר מהסיום של מתמטיקה.

וזה קצת לא ממש משנה.

כי אז מה אם זה נגמר, במילא אני לא כל כך קשורה לבצפר ולאנשים.

אבל זה גם מה שעצוב. שזה נגמר, אבל אין לזה יותר מדי משמעות.

אני מתכננת פוסט סיום חגיגי.

כמו שאני מכירה את עצמי זה לא יקרה. אבל אני מקווה שכן, כי אני רוצה שמה שיש לי עכשיו בראש ישאר. שאני אוכל לקרוא את זה מתישהו בעתיד.

לילה טוב.