אז אמרנו מזל טוב והיינו מנומסים.

עכשיו מותר להתבכיין?

אז זה לא משהו ספציפי.

זה אפילו לא הוא. נראה לי שדי התגברתי.

זה פשוט כלום.

בצפר נגמר עוד מעט (עוד שבוע וחצי, ליתר דיוק).

אני אשאר עם בערך 4 חברות. וזהו. וגם זה לא בטוח.

זה לא שעד עכשיו היו יותר, אבל לפחות הייתי רואה אנשים אחרים וכאלה.

ועכשיו מה?

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות.

אני לא רוצה ישר להתחיל לעבוד, אני רוצה קצת חופש.

אבל איזה חופש? מה אני הולכת לעשות?

כמה זמן אני אהיה מסוגלת לעבור מהטלוויזיה למחשב?

אז כמה ימים חופש עם המשפחה, כמה ימים סיני (אני מקווה), כמה ימים סבתא.

ומה עוד?

אני לא רגילה לצאת מהבית כדי לפגוש אנשים.

בשביל זה היה בצפר. מה יהיה עכשיו?

אני גרועה ביחסי אנוש.

עם כלבים וילדים אני בסדר.

עם אנשים בגיל שלי קצת פחות.

וכמה ימים אני כבר מסתובבת עם הרגשה של ריק.

כאילו שאבו לי את הבפנים ונשאר רק הבחוץ.

אין מחשבות, ואין רצונות. אני אפילו לא עצובה. פשוט כלום.

וזה מציק. ומעצבן. אבל מה לעשות?

אני לא טובה בכל הקטע הזה של החיים.

אני לא טובה בליהנות, או לשמוח.

אני טובה בלא לעשות כלום. קצת מתמטיקה מדי פעם. ולראות טלוויזיה, או לקרוא.

לא נראה לי שאפשר להרכיב מזה חיים...

אני יודעת לחייך, ולצחוק, אבל תמיד יש את ההרגשה שמשהו חסר.

מחרתיים מתכונת באזרחות.

עוד צעד לקראת החופש. והבדידות.