אז אולי הגיע הזמן לכתוב קצת יותר משלוש מילים כדי שלא ימחק הבלוג.

ארבעה חודשים בצה"ל. שבועיים טירונות וכל השאר קורס, שנגמר ביום רביעי.

על הטירונות אין הרבה מה להגיד- שבועיים של כלום. טרטורים, סבל (ועוד עשיתי 01...).

בקורס, לעומת זאת-

אוכל מגעיל, לא מספיק שעות שינה (6 שעות שינה ו-12 שעות לימודים ביום). 

חוקים מפגרים של בה"ד- קמים ב-5 וחצי, אבל מתחילים ללמוד רק ב-8. באמצע יש מיליון מסדרים חסרי משמעות (מניפים את הדגל, עומדים שעה בטור לחדר אוכל, חוזרים לישון קצת, מנקים, מחכים שעה עד שיבדקו אם החדר). ואז מתחילים את היום הרוגים מעייפות, עם הרגשה שכבר 5 אחרי צהריים...

הלימודים היו קשים, המון המון חומר.

היו כמה סיורים כיפיים (טיול בירושלים ונווה צדק, סיור בשני בסיסים אחרים, אחד מהם נטוש ויפה כל כך. סיור בפלאפון ואחריו קצת קניון גבעתיים). סיורים שהוציאו אותנו קצת מהשגרה המשעממת והמתישה.

שבעה אנשים בקורס (5 בנות, שני בנים). שני מפקדים.

פה באמת זכיתי, כי לקורס קטן יש המון יתרונות והמפקדים היו מקסימים.

מאוד לא מנהלתיים, כמו שהם אומרים על עצמם, ובגלל שהיינו מעט אף אחד לא שם לב שהם מתעלמים מחוקי הבה"ד והצבא בכלל, ועושים מה שהם רוצים.

היה קשה, מדכא, נחמד, מצחיק, מעייף, מתיש.

ארוך.

היה ונגמר.

היה נשק, לצערי. כועסת על עצמי שהסתובבתי איתו, אבל זה לא כאילו שהייתה לי ברירה...

השבוע האחרון של הקורס היה כיף. מצחיק.

השבירת דיסטנס התעלתה על הציפיות (9 שעות ישבנו ודיברנו, וגילינו מפקדים מאמת מדהימים, עכשיו אני מעריכה אותם אפילו יותר ממקודם).

ועכשיו?

יום חמישי הייתי בבסיס החדש, בירושלים. קצת טפסים והביתה.

יומיים רגילה.

מחר אני מגיעה לבסיס, מתחילה את השנה ו-8 הקרובות.

קצת מפחדת, קצת לחוצה. עוד קצת בהכחשה.

מקווה שיהיה בסדר.

חוזרים הביתה רק סופי שבוע, מעוד שלושה חודשים בערך אני אסגור שבת לשלוש.

מי היה מאמין, לג'ובניקים של מודיעין היציאות לא הכי טובות....

היום סושי, יוגה אחרי ארבעה חודשים שלא הייתי.

ביום חמישי ואתמול הייתי במועדונית אחרי המון זמן. התגעגעתי.

קצת הרגשתי את עצמי שוב.

אולי מעכשיו אני אחזור לכתוב.

אכתוב קצת יותר בפירוט על דברים שהיו.

אנשים שהיו.

דיכאונות, תחושות, הרגשות שהיו.

שיהיו.

בינתיים די.