פעם אחרונה שהייתי בסיני הייתה אי שם באמצע שנות ה-90.

הפעם נסענו אני, אמא ואחותי. בלי אבא. נסיעת בנות שכזו.

היה כיף, כצפוי. ולא משעמם כמו שחששתי שיהיה.

יצאנו מהבית ביום חמישי בצוהריים לכיוון אילת.

הדרך עברה טוב. כמו שתמיד אומרים על הדרך לאילת, 4 שעות. 5 עם עצירות.

רק שאנחנו אנשים נורמליים (כנראה בניגוד לשאר בני ישראל, כתוצאה מהמשפט הזה), ואנחנו לא עוצרות שעה, אז זה לקח 4 ורבע שעות.

(כשחזרנו הביתה אבא אמר "בטח 4 שעות, נוסעות בלי לעצור, לא יודעות להנות", אמא בתגובה "כן, לעצור שעה באמצע הדרך ולא לעשות כלום, באמת כיף").

בהתחלה המעבר גבול היה בסדר, ואפילו נחמד.הם רוצים לעשות הרגשה כאילו אתה נוסע לחו"ל ויש עגלות למזוודות כמו של נמל תעופה, יש אפילו דיוטי פרי (חדר קטן, הקירות מצופים בסיגריות, כמה בקבוקי שתיה וכמה טוסטרים. ממש חו"ל). אחותי התלהבה שהיא רוצה שיבדקו לה את הדרכון ראשונה (עוד מעט בת 21....לא עצוב?), היה ממש חביב.

ואז חשבנו שנגמר, הגענו למחסום עם שוטרים מצרים, לא שמנו לב אליהם בהתחלה, בסוף הוא הסתכל לי בדרכון, הסתכל עלי ועל אמא וענבל ואמר טוב, תעברו (בלי להסתכל להן בדרכונים).

אני ואחותי התלהבנו, איזה נחמד, אנחנו בסיני.

אבל לא.

יש עוד את החלק המצרי. ושם אפילו מזגן אין (נראה לי שיש, אבל מזגן של ערבים, לא מקרר. ואני לא גזענית חס וחלילה). חיכינו שעה בטור, מסתבר שלא היינו צריכים לחכות שם בכלל. אחרי זה עברנו דרך הזה של המתכות, אחרי זה ממלאים איזה טופס, מחכים בעוד טור.

ואז אמא צריכה להחליף את הכסף. אבוי, הבנק סגור. הוא נפתח ב-9 וחצי, עוד 45 דקות. איזה כיף? מה, לא?. בסוף ב-9:25 אמא החליפה את הכסף.

הזמנו מונית ל-8:45. קיווינו שהיא עוד מחכה לנו. מה הסיכוי?

כנראה יותר ממה שאתם חשבים.

הגענו לתחנת מוניות, המון מצרים (או בדואים או משהו). בסוף מצאנו את סלמה, הנהג שלנו. ובכלל לא נראה שהפריע לו שאיחרנו. נחמד.

ביציאה מהתחנה היה מפחיד, כי כל הזמן המצרים (או בדואים או מה שזה לא היה) לא הפסיקו להסתובב וכל שניה לקפוץ על האוטו ולשאול שאלות בערבית, וזה היה מפחיד.

הוא לקח אותנו לחוף שלנו.

~פרסומת סמויה~

Alexandria beach.

אם מישהו נוסע לסיני, אני ממליצה ללכת לשם.

מקום מקסים. באמת באמת.

אפילו השירותים והמקלחות נורמליים.

ואוכל טעים והכל.

~סוף פרסומת סמויה~.

חברה של אמא גרה בחוף הזה. הבן זוג שלה סודני, והוא הבעלים של החוף.

הסודנים שחורים שחורים. זה מגניב.

הגענו, שתינו תה, התארגנו והלכנו לישון.

על הלילה, היום ושאר ירקות (מלפפונים עגבניות ועוד) בפוסט הבא.

כי עכשיו אין לי יותר מדי זמן, עוד מעט אני הולכת לאביבה, ואמא אמורה לחזור, ואני לא כותבת כשאמא בבית.

בייביי.