יום שישי אחרי צוהריים נסענו לטיול.

נסענו למקום שקוראים לו "ראס אל בוגלום" (או משהו כזה).

שכרנו בדואי עם ג'יפ, הוא לקח אותנו, נשאר איתנו עד היום שאחרי, והחזיר אותנו הביתה. הרגשתי כאילו יש לי משרת אישי. זה נחמד.

הנסיעה היא בערך שעה וחצי, הרוב בהרים.

המון קפיצות וטלטולים, קצת בחילה (אחותי הייתה עם פרצוף סובל כל הנסיעה).

הגענו. לשון של היבשה שנכנסת לים, אנחנו ישנו בקצה שלה. זה כל כך יפה. ישנים באמצע הים.

בערב אכלנו שם (יש שם מסעדה), כמובן שקודם כל הביאו לנו תה.

הלילה היה בסדר, כי הייתה שם רוח, והיא לא הייתה חמה, אז ישנתי טוב.

בבוקר הבדואי הלך להביא לנו תה וקפה מהמסעדה, שתינו ונתנו גם לאחת שישנה בחושה לידנו.

משם נסענו לחוף (לא שאיפה שישנו זה לא חוף, אבל אין מה לראות שם במים).

הגענו לאיזה מקום שמלא בבדואים, גמלים ועיזים (בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה גמלים. יש סיכוי שהיו שם מאה ויותר. בכלל יש המון גמלים שכל מקום במצרים).

רק פתחנו את הדלת של הג'יפ, ילדות בדואיות קטנות קופצות עלינו:

"תבי לי במבה". אין לנו במבה. "תבי לי במבה". אין לנו במבה. "תבי לי מסטיק". אין לנו!!!

(ובאמת שלא היה לנו).

היא רדפה אחרינו עוד קצת, וחברה של אמא שלי התחילה להגיד לה "תשאלי אותי מה שלומי, תגידי שלום, ישר את מבקשת במבה" וכל מיני כאלה, ואחרי זה, כשהילדות לא הפסיקו היא התחילה להגיד להן שיביאו לה במבה. בסוף אחרי הרבה זמ ן הן התייאשו.

נכנסנו קצת למים, היה נחמד. מים עמוקים יחסית, צלולים ובלי גלים. כמו בריכה.

אחרי זה נסענו לחוף אחר, ששם נכנסו למים עם שנורקלים וראינו קצת אלמוגים לדגים.

כל החוף שם מלא בצדפים ואלמוגים מתים. המון המון המון צדפים גדולים מפוזרים על החוף.

הרבה מהם בערמות. לא הבנו בשביל מה הערמות, ובסוף אחד הבדואים אמר לנו שהם עושים ערמות ומעבירים אותם להרים, כי זה כואב להם ברגליים כשהם הולכים.

חברה של אמא רצתה לקחת כמה לחוף שהיא גרה בו, והוא הרשה לה.

אחרי זה היא אמרה לו שלא יזרוק את זה, כי זה מאוד יפה, ואין עוד מקומות בעולם שנראים ככה. היא אמרה לו שיחשוב על משהו לעשות אתם שיהיה יפה, ושהיא תחשוב גם ותגיד לו, ושהיא מוכנה גם לבוא ולעזור לו.

היא השתגעה מזה שהם זורקים אותם.

בהמשך החוף אספנו צדפים קטנים, ולקחתי 5 לבית מינייטורות שלי. הם כאלה יפים!

ראינו גם המון צדפים וכוכבי ים חיים. הם חמודים.

בדרך חזרה עצרנו לשתות (הם הביאו לנו שתייה,סובבתי את הראש רגע, ואחרי שנייה אני רואה את השמיכה עם החרוזים על הרצפה, והן ניסו לשכנע אותנו לקנות משהו).

חברה של אמא נזכרה שבתל אביב היא ראתה מישהי שמפרסמת איזה מרום בסיני, והיא שאלה אם הן יודעות איפה זה, וזה היה ממש קרוב, אז נסענו 5 דקות בערך והגענו.

זה מקום ממש יפה. זה על הצלע של ההר, יש שם 6 מבנים מלבנים (בערך בגודל של חושה), לכל אחד יש מרפסת קטנה. יש שם הרבה עצים וירוק, וזה ממש יפה באמצע המדבר.

הבעלים של המקום זה מוסטפה אחד (בדואי), ואשתו אנגליה.

זה מצחיק, כי היא נראית לא קשורה כזאת, היא לבשה חצאית ורודה עד הברך וגופיה. זה נראה כל כך לא קשור לבדואים שם.

הבית שלהם הוא למעלה בהר, ויותר מבית של בדואים הוא נראה כמו וילה בסביון. (לא הייתי בפנים, אבל מבחוץ הוא נראה מאוד גדול).

הייתה שם כלבה חמודה (לאסי), וגור שלה, שהיה קטן ומתוק.

שתינו תה, חברה של אמא דיברה קצת עם האנגליה (על הבדואים שאוספים את הצדפים וזורקים אותם), והלכנו. 

חזרנו לחוף, התקלחנו ואכלנו ארוחת ערב.

הסודי של חברה של אמא הזמין לנו ארוחת ערב.

אנחנו מחכות (לוקח להם המון זמן להכין), ובסוף הם באים.

צלחות ענקיות של אורז, צ'יפס וסלט. שני דגים. שתי צלחות טחינה, ושתי צלחות ירקות מבושלים. 5 פיתות. כל זה ל-4 אנשים. בסוף נשאר המון, כי לא היינו מסוגלים לגמור הכל.

בכלל המסעדה שם מאוד נחמדה, גם אנשים מחופים אחרים באים לפעמים לאכול שם.

בבקרים אכלנו ארוחת בוקר (ביצים, סלט וכאלה) ופנקייק (עם שוקולד, קוקוס ובננות/אננס), ויום אחד אכלתי סלט פירות עם יוגורט.

בערב באחד הימים הזמנו פיצה (והם הביאו לנו שתיים), והיה ממש ממש טעים.

שתתי הרבה קולה. בבית אני כמעט אף פעם לא שותה קולה, אבל שם האפשרויות היחידות חוץ ממים זה קולה, ספרייט או פנטה, המיצים  מגעילים (בכל מצרים, יש רק גויאבה או מנגו, והם סמיכים כאלה, כמו גרבר).

ומים שתינו המון (בערך 15 בקבוקים בשלוש וחצי ימים). 

זהו בינתיים.

המשך בקרוב.