בלילה אחרי שחזרנו חברה של אמא נסעה לישראל.

אנחנו הלכנו לישון בסוכה שליד החושה (כמו בלילה הקודם).

שאלתי את אמא אם היא לקחה את הארנק, והיא אמרה שלא צריך ושהיא נעלה את הדלת.

אני אמרתי שזה עשוי מקש, ולא נראה לי שבדלת זה מה שיעצור אותם.

בלילה אמא התעוררה, והייתה לה הרגשה רעה. היא ראתה איש סודני מסתובב ומעשן סיגריה (אחרי זה כשסיפרנו לחברה שלה היא אמרה שלא נראה לה שגנב יסתובב ויעשן סיגריה).

היא הלכה לחושה, הביאה את הארנק והמצלמה, וחזרה לישון.

בבוקר  ראינו שפרצו לחושה (נכנסו דרך החלון שלא נעלנו).

 גנבו את הדיסקמן והדיסקים (היו שם 6, 4 מהם צרובים. שניים מקוריים).

ליד המזרונים שלנו היה תיק, וכשסידרו את המזרונים שמו אותו ליד החושה שלנו.

אמא ראתה אותו והלכה לקבלה להחזיר אותו.

היא חזרה לסוכה, וראינו אספה סודנית ליד החושה שלידנו.

התיק היה שלהם. גנבו להם את כל הכסף (2500 לירות מצריות+ 800 שקל), ואת הפלאפון.

הסודני בעל החוף הרגיש מאוד מאוד רע.

הוא רצה להחזיר לנו כסף, אבל אמא לא הסכימה, כי זאת לא אשמתו.

להם הוא אמר שהם לא צריכים לדאוג, שהם לא ישלמו על הזמן שהם היו שם, והוא החזיר להם 600 שקל.

ביום שני, כשרצינו לחזור הביתה אמא אמרה באה לשלם, אבל הוא לא הסכים לשמוע, ולא הסכים שהיא תתן לו כסף.

כשירדנו מהמונית בגבול אמא ראה לשלם לנהג, אבל הוא אמר שהוא כבר שילם לו.

אנחנו הרגשנו מאוד רע עם זה, אז אמא תקנה לו מתנה.

בסוף יצא שכל הסופשבוע לא עלה לנו כלום (חוץ מדלק)....

בחזרה ליום ראשון:

כל היום לא עשיתי שום דבר.

רק ישבתי בערסל או על הכריות וקראתי ועשיתי תשחצים. קצת הייתי בים.

ככה עד הערב.

יש סודני אחד שקוראים לו מנסור.

אחותי כל הזמן דיברה איתו (כל פעם שהיא רצתה להזמין משהו), וכל פעם שהוא אמר לה שלום או משהו בעברית היא התחילה לצחוק. היא כל הזמן הייתה מתלהבת מזה שהוא רק חודשיים בארץ (כל פעם אני אומרת בארץ. אבל סיני זה מצרים. לא משנה).

בערב היא ביקשה סלט ירקות. "אתה יודע מה זה?", "כן, מלפפונים" אחותי: "עגבניות", הוא "כן, כן".

בסוף הביאו לנו סלט  מלפפונים עם יוגורט. כנראה הוא לא יודע מה זה עגבניות.

אני ואמא התחלנו לצחוק עליה, "הוא מבין עברית, אה?".

ביום שני הם דיברו איזה רבע שעה (הוא סיפר לה שסודן פי 2 בגודל ממצרים, אמר "בישאל 6 מליון אנשים, נכון?", וכל מני כאלה.) בסוף היא אמרה לו שאני אחותה וזאת אמא שלנו, ואיך קוראים לנו. הוא אמר לה שיש לה אחות יפה. אחרי זה שבאתי לידם הוא אמר לי שאני יפה.

-סודני אמר לי שאני יפה-

לפני שהלכנו הביתה היא אמרה לו שהיא תבוא שוב עוד חודש בערך (למרות שהיא כנראה נוסעת בחגים, היא כל הזמן אומרת עוד חודש), אז הוא שאל אם גם אני אבוא.

אמרתי לו שאולי, בגלל בצפר.

הוא שאל אם עכשיו יש חופש, ואמרתי שכן.

אז הוא שאל שמה זמן, 3, 4 חודשים, אז אמרתי חודשיים אז הוא אמר שזה קצת.

אחרי זה אחותי התלהבה שהוא מאוהב בי.

כשסיפרנו לחבר של אחותי הוא אמר שאני אעבור לגור איתו (עם הסודני בסיני), ואמרתי שלא אז הוא אמר "כמה גמלים? תגידי כמה". ואז הוא אמר שאני גזענית, ואני לא רוצה אותו רק כי הוא סודני.

ביום שני בבוקר בא אלינו ילד קטן למכור לנו חרוזים, ולא רצינו.

היה מנגו על השולחן, אז הוא הסתכל עליו ואמר "מתנה?", אז אמא אמרה לו "טוב, קח, קח", והוא לקח אותו והלך.

הילדים הבדואים כאלה מוזרים.

מגיל 5 הם מתחילים למכור חרוזים.

הילדות נראות כמו ילדות פרא, השיער מבולגן וצהוב מהשמש והן שזופות.

אחר כך אני אעדכן על החזרה הביתה, וגם אל אתמול.

בייביי בינתיים.