קניתי בדים, חזיה, תחתונים וסיכות לשיער (תיק תק קטנות כאלה).

קניתי בדים ממש יפים (פסים תכלת-לבן למכנסיים, בד לבן ובד לבן עם פרחים לגופייה, ובד בורדו לגופייה (יש לי עוד בד עם פרחים בורדו שקניתי לפני שנה ומאז לא עשיתי איתו כלום), ויש לי עוד בד למכנסיים שקניתי בפורים).

קבעתי עם דודה שלי לבוא אליה בסוף שבוע שהיא תתפור לי, אבל היא הייתה חייבת לנסוע פתאום לסין מהעבודה.

אבל כשהיא תחזור יהיה לה חופש, ואז נתפור (היא תתפור ואני לא אעשה כלום...).

אחרי תל אביב הייתי אצל אביבה והיא הביאה לי עוד סיכות, כי יש לה המון מכיתה ח' בערך, שהיא כבר לא משתמשת בהן.

אתמול היינו אצל סבתא.

היה חביב.

לולי מתוק. הוא כבר ממש גדל, והוא מדבר די הרבה (לא משפטים אבל עדיין).

הוא אמר לי משהו שנשמע כמו "בלון טס" והצביע לאן שהוא. ניסיתי מלא להבין מה זה אבל לא הצלחתי. בסוף שאלתי את אמא שלו והיא אמרה לי שהוא סיפר לי שהבלון התפוצץ על העץ, ושאלתי אותו אם זה מה שהוא אמר והוא אמר לי כן.

מתישהו הוא השאיר את הבקבוק פתוח על הספה ואמרתי לו שזה ישפך, והוא לא התייחס אלי. אחרי כמה דקות זה נשפך, אז אמרתי לו שיביא מגבת. הוא הלך למטבח, טיפס מעל אבא שלו ובסוף מצא מגבל והביא לי. הוא כזה חמוד. מאח שלו (נזק) ביקשתי שיביא לי משהו שהיה לו ליד הרגל והוא אמר לי "אני לא פראייר", ולמרות שהתעצבנתי עליו הוא לא הביא לי...

הוא יודע איך קוראים לי, אבל הוא לא מסכים להגיד את השם.

שאלתי אותו איך קוראים לי.

הוא: "דנה"

אני" "תגיד מילי"

הוא: "כן"

אני: "נו, תגיד את השם שלי, איך קוראים לי?"

הוא: "דנה"

וככה הרבה זמן. בסוף הוא לא אמר את השם שלי....

ראינו בערוץ 8 תוכנית על שמנים.

הייתה שם אחת ששוקלת 260 ק"ג, היא בקושי הולכת, ישנה בישיבה, לא יכולה להתרחץ, והתלבש או לנעול נעליים לבד. ויש לה 4 בנות שהיא מגדלת לבד....

היום היינו בים (אני, אמא, אבא, דודה שלי ובעלה).

היה נחמד, אבל היה המון חול.

לא ממש נכנסנו למים, כי הייתה המון רוח והמון גלים (וגם בלי קשר למים הרוח הייתה מעצבת), אבל אכלנו ג'חנון ואבטיח.

ועוד כל מיני דברים, ודודה שלי כל הזמן צחקה על בעלה שהוא לא מפסיק לאכול (הוא לא שמן, אבל היום הוא כל הזמן אכל).

והשתזפתי קצת (הלכתי לים כי אני מפחדת שהשיזוף  מסיני יעלם. אני אוהבת אותו).

לידינו הייתה משפחה שאני ודודה שלי לא הבנו אם האישה שם זאת האמא או הסבתא, כי היא נראתה זקנה. בסוף התברר שזאת האמא, וזה היה ממש מוזר כי היא נראתה בת 60 ככה (הילדים היו קטנים יחסית), והאבא נראה הרבה יותר צעיר.

היא לא הפסיקה לצעוק ולהתעצבן עליו. היה מצחיק.

המוכר ארטיקים עבר לידנו וצעק "שוקו שוקו, שוקו בננה אני הולך, שוקו שוקו,אני הולך".

אחרי 2 דקות הוא עבר שוב.

שעתיים הוא הסתובב ואיים שהוא הולך.

כשקנינו ארטיקים (35  שקל, טוב שלא..., 3 שוקו בננה (10 שקל כל אחד!), ואחד ארטיק קרח (5 שקל!!). קצת נסחף...) דודה שלי שאלה אותו אם האיום הזה עובד, והוא אמר שבטח שכן.

זהו.

שבוע טוב לכולם.