סבא מת אתמול.

היינו אמורים ללכת לתערוכת בוגרים של בצלאל.

אמא העירה אותי ב-9 וחצי בערך, ואמרה לי שאני אקח את הזמן.

עד שקמתי היה טלפון, ושמעתי מהחדר שלי את דודה שלי משאירה הודעה אומרת שזאת היא ואמרה להורים שלי לענות. אבל זה לא נשמע כמוה, שקול שלה נשמע ממש מוזר.

אז ידעתי.

זה לא שזה היה לא צפוי או משהו.

כבר 3 שנים סבא גר אצל דודה שלי (היא אחוד, בעלה מנתח והם גרים במבשרת, אז היא רצתה שהוא יהיה קרוב אליה), וכל יוצא ונכנס לבתי חולים.

ב-3 חודשים האחרונים הוא היה  במצב ממש לא טוב, והיה בבית חולים. הוא לא יכל לקום, הוא בקושי דיבר ואכל רק כשדחפו לו אוכל.

בערב לפני שהוא מת דודה שלי עוד האכילה אותו.

אבא שלי אמר "שלא ימות מרעב, עם כל המחלות, דווקא מרעב הוא היה מת..."

כשהוא היה שם הוא היה מתעורר מדי פעם, קורא לדודה שלי ("שרה, שרה").

כשאמא ואבא שלי היו שמה הוא התעורר, קרא לדודה שלי, ושאל איפה הנעלי בית שלו. אמא שלי הסתכלה מתחת למיטה שלו וראתה שהן שם, הוא היה היחיד בכל המחלקה שהיו לו נעלי בית. אף אחד שם כבר לא קם, אבל לו היו נעלי בית כי מכל הדברים בעולם, זה מה שעניין אותו....

אחרי שקמתי אחותי באה הביתה עם חבר שלה, ואמא שלי הלכה אליה לחדר, וחבר שלה אמר לי "שמעתי מה קרה...", אז ידעתי בטוח (אמא לא אמרה לי עד אז, כי היא רצתה שאני אתעורר קודם).

דודה שלי הגיעה לבית חולים ב-8, ובערך ב-8 ורבע הוא נפטר.

זה כאילו הוא חיכה לה.

ההלוויה הייתה ב-12 וחצי.

זה טוב שזה היה ככה, כי אם היו מושכים את זה עד מוצאי שבת או ראשון בבוקר זה לא היה טוב.

כששמעתי לא בכיתי או משהו, כי כבר 3 חודשים אני יודעת שזה יקרה, והוא סתם סבל, וגם דודה שלי סבלה, כי היא כבר 3 חודשים לא בבית, כי כל יום היא חוזרת מהעבודה, נמצאת שעתיים בבית והולכת לבית חולים.

אתמול היא אמרה שכבר 7 שנים היא לא ישנה נורמלי בלילה, כי בהתחלה היה את בן דוד שלי שהיה תינוק, ואחרי שהוא גדל סבא שלי בא, והוא היה מתעורר בלילה, אז היא לא יכלה לישון נורמלי...

כשהגענו למקום שהתחיל המסע לוויה התחיל לי העצב, וכשראיתי את סבתא התחלתי לבכות.

זאת סבתא מצד אמא, לא מהצד של סבא שנפטר, אבל לפני כמה זמן חשבתי על זה שהוא ימות, ואז פתאום חשבתי על סבא וסבתא מצד אמא, והתחלתי להיות ממש עצובה, כי הם עוד יחסית צעירים (פחות מ-70).

אז כשראיתי את סבתא התחלתי לבכות (את סבא ראיתי רק אחרי זה).

אחרי זה נכנסנו לחדר גדול, ופתאום הגופה של סבא מכוסה בטלית מכוסה באמצע.

אני לא ידעתי שאני אצטרך לראות דבר כזה, ואז התחלתי לבכות המון, ומאז עד הסוף לא הפסקתי.

אחיינית של סבא התחילה לבכות בהיסטריה, ונפלה על הרצפה.

נסענו במכוניות לקבר.

אני עמדתי רחוק מאוד, כי פחדתי להתקרב.

המקום של הקבר שלו ממש יפה.

הבית קברות מנוי בקומות, כמו מעין טרסות. יש הרבה רוח ונוף יפה.

סבא וסבתא מאוד התלהבו מהמקום (סבא אמר שהוא רוצה גם...)

אחרי שכיסו את הקבר הלכתי לשם, ואני ואחותי ובן דוד שלי עמדנו ליד ובכינו המון.

בסוף, אחרי שכולם נרגעו חבר של אחותי אמר לנו שיש אחד בקומה מתחת ששם לוח שחמט על איזה קבר ומשחק שחמט. הלכתי לראות, והתחלתי לצחוק.

ואז כאילו נגמרו לי הדמעות ומאד לא בכיתי יותר.

אמרנו שזה בטח אחד שהוא היה משחק איתו שחמט, אז הא ממשיך לשחק איתו גם אחרי שהוא מת.

הבן דוד הקטן שלי (עולה ל-ב') היה אצל חבר שלו, ודודה שלי אמרה שכשסיפרו לו בבוקר הוא בכה בהיסטריה. הוא היה קרוב לסבא שלי (הם כל בוקר היו רואים ביחד טלוויזיה...).

השבוע הוא אמר לאמא שלו, פתאום, בלי קשר לכלום, שכשסבא ימות תשאר לו רק סבתא....

באו הרבה אנשים להלוויה, יחסית לזה שזה היה בהתראה של 4 שעות.

מהצד של אמא שלי באו סבא וסבתא, דודה שלי, דודה שלי,בעלה ואבא שלי בעלה, דוד שלי ואשתו של דוד שלי.

מסתבר שאישתו של סבא היא לא לגמרי אשתו. אחות של סבא אמרה שהם לא רשומים כזוג נשוי, הם התחתנו בבית שלה עם איזה רב, אבל האישה לא רצתה שהם יהיו רשומים כזוג כי אז היא מקבלת פחות כסף מהפנסיה או משהו.

אז כשקרעו לאבא שלי ולדודה שלי את החולצה לא קרעו לה והיא נעלבה.

אבל לאבא שלי לא היה אכפת, כי הם לא אוהבים אותה (בצדק), והם תמיד היו יחסית נחמדים אליה בגלל סבא.

אחרי ההלוויה הלכנו לבית של דודה שלי.

אכלנו חומוס מאבו גוש, וב-4 בערך הלכנו (למרות שהרב אמר שצריך לשבת עד 5 וחצי...).

אני הייתי מאוד עייפה (בכי זה מאוד מעייף), אבל לא הצלחתי להירדם באוטו.

נסענו לסבתא, והיינו שם עד 10 וחצי בערך, וגם בדרך הביתה לא הצלחתי לישון.

הרגשתי כבר מסריחה, ומגעיל, והייתי מאוד עייפה.

התקלחתי, וב-12 הלכתי לישון.

היום קמתי ב-11.

ביי ביי סבא.♥