נכון שאני מקורית?

לא באמת יש לי מה לכתוב.

יום ראשון בבצפר.

יוּפּי יֵיְ.

בבוקר אבא אמר לי בהצלחה.

בהצלחה במה בדיוק? בנסיעות הלוך חזור באוטובוס בלי להתפוצץ?

(וסליחה על הבוטות, זאת סתם צורת ביטוי,  אבל זה לא יפה אחרי אתמול).

זה לא שהיה היום משהו שהייתי צריכה להצליח בו.

באתי לכיתה (איחרתי ברבע שעה, ואני יושבת שורה אחרונה, בפינה. נחמד =) ),

קיבלנו מערכת (סביר. כמובן שהיה יכול להיות יותר טוב. יש לנו 10 שעות פיזיקה ב-3 ימים...),

המחנכת שלנו הקריאה לנו את מה שכבתנו בתחילת שנה שעברה שאנחנו רוצים שיקרה (ולא, אני לא בכיתה א'. גם לא ג'. י"ב. אבל המחנכת שלי בהכחשה או משהו). זה ממש נשמע כאילו אנחנו בכיתה א'. כל מיני "הלוואי שיהיה שלום", "שאני ומשפחתי נהיה בריאים" וכאלה. היו בערך 3 מצחיקים.

אפילו לפגוש את האנשים לא היה משהו. את אלה שהכי חשובים (לי כמובן, כי אני לא מרכז העולם, ולא רק מי שחשוב לי חשוב בכלליות) פגשתי בחופש, והיו כמה שלא פגשתי בחופש, אבל גם זה לא היה מרגש במיוחד כי כולם נראו מדוכאים ומסכנים.

נאלצתי ללבוש את התלבושת (זה יותר גרוע ממה שזכרתי. איך הם הצליחו לעשות חולצת טריקו פשוטה כל כך מכוערת רק אלוהים יודע...). אולי בשביל זה הבהצלחה. שאני לא אגעיל למוות...

ארחי זה ירדנו לאולם אירועים.

יש מנהל חדש (החמישי שהיה לי בתיכון. לא ממש עיקביים...). די צעיר. אבא שאל אותי עכשיו איך קוראים לו. גיל. אין לי מושג מה השם משפחה שלו....

לפני שהוא בא אמרו לנו לעמוד שהוא בא (ולצעוק "היידה היטלר"?), ושכולם יהיו עם תלבושת. הם לא אמורים לשמור את הפוזות לאנשים מבחוץ? בשביל מה להשקיע בשביל המנהל? הוא צריך להכיר את הפנים האמיתיות שלנו.

הוא קצת דיבר, קצת הקריא מאליסה  בארץ הפלאות (ועשה לי ולאביבה פלאשבקים למסיבת סיום של ח'), קצת כל מיני, אחרי זה הרכזת שכבה (שהיא גם המחנכת שלי) דיברה. אפילו ציטטה פסוק מהתנ"ך (עדי אמרה שזה כדי להתחנף למנהל, כי הוא דתי. שנתיים אנחנו שומעים נאומם שלה וזה פעם ראשונה שהיא מצטטת מהתנ"ך).

בסוף בא ראש העיר, סיפר לנו על משהו עם האוניברסיטאות שהוא עשה (ואני חיכיתי שהוא יתחיל לספר על הגינות שהוא משפץ...), והדגיש שזה לא פוליטיקה.

שרנו התקווה.

(ושוב הצדענו למנהל...).

והלכנו הביתה.

הייתי בבית ספר שעה וחצי.

רק כשיצאתי מהאולם חשבתי לעצמי "רגע, גם מחר אני צריכה לבוא לבצפר? ב-8?". באמת שלא חשבתי על זה קודם. זה היה כאילו "אוקיי, ה-1 בספטמבר. אני אלך לבצפר. לא נורא" אבל לא חשבתי על זה שאני אמורה ללכת כל יום אחרי זה....

אבל נראה לי שאני אשרוד.

ואם אני ארצה למות אני רק צריכה לחשוב על זה שהשנה זאת השנה האחרונה. ואני מתחילה אותה רק כדי שאני אוכל לסיים בצפר, אחרת אני אתקע בו לנצח...

אחרי בצפר הלכתי למגלשה לעזור לה  לסדר את החדר.

גם מהמה באה, אבל היא לא עזרה. היא סתם הייתה איתנו.

סידרנו 3 וחצי שעות.

יצאו 3 וחצי שקיות זבל.

עדיין לא הכי כי יש לה מלא קלסרים של הצופים וכל מיני כאלה, אבל יותר מסודר ממקודם.

היה המון אבק, מצאנו דברים שהיא לא ידעה שיש לה ושהיו אמורים להיות בפח מלפני הרבה מאוד שנים. מאחורי המגרות מצאתי מלא דפים. מסתבר שזה החומר בספרות שהיא חיפשה השנה ולא מצאה...

הורדנו לה את רוב הדברים מהקירות, ועכשיו הקירות ריקים והיא רוצה להחזיר דברים, אבל אני ומהמה לא הרשנו לה.

ועכשיו אני בבית.

אין לי כוח לכלום.

לא קולטת שהבצפר ממש התחיל ושאני אמורה ללכת גם מחר. ומחרתיים. ועוד הרבה ימים.

נ.ב.

הפוסט נכתב על ידי ילדה מדוכאת. בעצם לא ממש מדוכאת. סתם בהלם. ולא ממש יודעת מה קורה סביבה עכשיו.

אני מרגישה מוזר.

אולי אני אלך לישון.

לא בטוח.

יחסית לזה שלא היה לי מהלכתוב כתבתי הרבה...

יום טוב.