אז ככה. אני שונאת את אמא.

אמא החליטה שאני צריכה להסתפר קצת, כי הקצוות שלי שרופים.

אחרי הרבה שכנועים הסכמתי, וקבעתי טור לספר.

ואז ביטלתי אותו.

החלטתי שעדיף שאמא תגזור לי קצוות, מאשר ללכת לספר שממש יספר אותי, כי אז יצא קצת מדי וזה סתם יעלה 150 שקל.

אז היום אמא גזרה לי קצוות.

ומסתבר שקצוות במובנים של אמא זה רוב השיער שלי, אחרת אין לי איך להסביר את זה שהשיער שלי עכשיו מגיעה עד הכתפיים. שזה מאוד מאוד קצת.

צעקתי עליה.

בכיתי.

עכשיו אני לא מדברת איתה.

אבל אין לי ממה לעשות.

חוץ מתוספת שיער.

אני תקועה עם הג'יפה הזה שיש לי על הראש.

אני לא מסוגלת להסתכל במראה.

אי לא מוכנה שאף עחד יראה אותי עם שיער פזור.

יש לי (ולאמא...) מזל שאני עדיין יכולה לאסוף אותו עם מקל (למרות שבקושי), אחרת לא הייתי מתה.

ככה לפחות לא רואים שהוא קצת ומגעיל.

אמא ידעה בדיוק שהיא גוזרת יותר ממה שאני רוצה.

אבל היא החליטה שככה יהיה יפה, אז היא עשתה מה שבא לה.

תמיד שנאתי להסתפר. כבר קרה יותר מפעם אחת שבכיתי. אז למה לעשות דווקא?

למה כל כך קצת ומכוער?

אני שונאת אותה!

והשיער שלי מגעיל.

ואני רוצה למות.

והפרק האחרון של מיכאלה בכלל לא כזה יפה.

אני חיכיתי כל הפרק שיקרה משהו יפה, לא צפוי.

שרענן יחכה לגיא בדירה אחרי שהוא ברח מהכלא ויהרוג אותו או את אסי.

שכשבן עמד על הבמה והציע למיה נישואים יעשו משהו פחות צפוי והוא יבקש ממנה לשכב איתו.

לפחות אם היינו רואים את משה עומד בדלת מחייך את החיוך שלו, אבל אפילו את זה לא היה...

ומי לעזעזאל בחר את השחקן ששיחק את החבר של אסי???

ולמה הסצנה האחרונה כל כך דבילית?

לפחות הקטעים של מיקי ודן היו חביבים.

אחרי ששום דבר מגניב לא קרה חיכיתי שמישהו יתעורר ויגלו שזה היה חלום של מישהו. אבל לא...

ובנימה אופטימית זו אני הולכת לדפוק לעצמי כדור בראש.

לילה טוב לכולם.