*הג'ינג'ית- אחת מהכיתה שלי שהגיע הזמן שאני אמצא לה שם, והיא גם יושבת לידי השנה, אז יש מצב שאני אזכיר אותה הרבה (ולא, היא לא ג'ינג'ית. אחרת הייתי חושבת על זה קודם).*

אתמול היינו בוינגייט, מעין יום הכנה לצה"ל או משהו כזה.

לא היה כיף.

רוב השכבה לא נהנתה (רציתי להגיד כל, אבל אוסטין נהנתה, אז זה הרס לי את התיאוריה שכולם סבלו...).

היינו אמורים להיות להגיע ולחכות לאוטובוסים ב-7 וחצי. עד 8כולם הגיעו (חוץ מהאוטובוסים). יצאנו כמעט ב-9.

בוינגייט הפעילות היתה כל כיתה בנפרד עם מדריך.

בהתחלה היה איזשהו תרגיל של שיתוף פעולה. התחלקנו לשתי קבוצות, כל פעם אחד מכל קבוצה הלך, עבר העל תיקים שבכל שורה יש אחד שהוא מוקש. הוא היה צריך להעביר מידע (מה מוקש, מה לא) ולחזור ולהגיד לשאר הקבוצה, עד שעוברים את כל השורות.

אנחנו הפסדנו.

3 בנות מהקבוצה שלנו עברו על אותו מוקש...

(אני חייבת להבין שעד לקראת סוף הדבר הזה בכלל לא הבנתי מה הולך שם, ואני לא הספקתי ללכת).

אחרי זה הוא נתן לנו דילמה והיינו צריכים לדבר על זה בקבוצות ולגבש דעה.

דיברנו, אבל דעה לא ממש גיבשנו...

חיילים יוצאים למבצע לחסל איזה ראש ארגון טרור ב-2 בלילה. בדרך הם נתקלים ב-3 ילדים ערבים בני 13, והמפקד נותן להם הוראה להרוג אותם.

הדילמה הייתה מה היינו עושים.

חלק אמרו שהם לא היו מסרבים פקודה, כי הם לא רוצים לשבת בכלא (כי עדיף להרוג אנשים סתם...).

חלק אמרו שהם היו הורגים אותם כי החיים של 110 חיילים יותר חשובים מחיים של  3 ילדים ערבים (אם הם לא היו מוסיפים את הערבים בסוף המשפט הייתי יכולה להגיד שיש בזה הגיון).

הרוב רצו לקשור אותם עד סוף המשימה, אבל המדריך אמר שזאת לא אפשרות (ולא ממש הסביר למה), וחלק אמרו שפשוט להפסיק את הפעולה (המדריך אמר שזאת פעולה שתוכננה חצי שנה מראש, ולא יפסיקו אותה בגלל 3 ילדים. אני חושבת שזה דווקא אופציה חביבה).

והיו את אלה שאמרו שצריך להרוג אותם כי במילא כשהם יגדלו הם יהיו מחבלים. ואני אמרתי בתגובה שאפשר לזרוק את כל הערבים לים.

אחרי זה היה חלק נחמד (20 דקות שהיה כיף מתוך כל היום).

היינו צריכים לקפוץ עם חבל, כמו טרזן, ולהגיע לרפסודה (שלא הייתה מאוד רחוקה), וככה כמה שיותר אנשים בלי שאנשים יפלו מהרפסודה. בסוף הצלחנו 20 איש, ש-3 מתוכם היו שנות שהיו לבנים על הכתפיים.

אחרי זה הייתה לנו סימולציה (הג'ינג'ית בתגובה- עכשיו, כשאני אראה סימולציה, אני אזהה אותה. באמת למדנו המון אתמול).

אחד מהכיתה שלי היה המפקד, והוא הודיע לנו שאנחנו נשארים שבת. 8 אנשים קיבלו פתקים שכתוב עליהם תירוצים למה הם צריכים להשתחרר. (דוד שלה הולך למות והיא רוצה לראות אותו, אחד מקנדה שצריך לשלוח אימייל להורים שלו ואין אינטרנט בבסיס, אחד שמתגעגע לחברה שלו ואחד שחייב לחזור לשכונה.... ועוד כמה שאני לא זוכרת).

אחרי זה חיכינו כמעט שעה לפיינטבול, ובינתיים המדריך סיפר על השירות שצבאי שלו (הכלב שלו מכעט התפוצץ וכל מיני דברים נחמדים כאלה).

למזלי  הג'ינג'ית  איבדה את הפלאפון שלה, אז הלכנו לחפש כמעט חצי שעה והפסדנו את הרוב (לא שזה הפסד גדול...). בסוף מצאנו אותו, הוא נפל באוטובוס.

אחרי זה הלכנו לפיינטבול.

זה היה רק מטווח, לא ירינו אחד על השני.

זה לא נראה לי יותר מדי אטרקטיבי, ולא היה לי כוח לקום, אז לא עשיתי.

במקום זה התקשרתי לאביבה (היא השכילה לעשות והבריזה) וחשבנו על דרכים יצירתיות בשבילי להשתחרר מהצבא (אותה אולי משחררים בגלל בעיות בריאותיות... גם אני רוצה!).

ב-1 וחצי הייתה לנו הפסקה (שהייתה אמורה להיות ב-1 ואני קיוויתי שנלך אחריה הביתה).

קיוויתי למזגן בקפיטריה, אבל במקום זה קיבלתי חדר חנוק. אולי פעם היה בו אוויר, אבל כנראה שכולם נשמו אותו, כי היו מלא אנשים.

ואז הייתה הרצאה.

מרתקת.

או שלא....

אמנם הייתה התלהבות ראשונית, כי כבר כשראיתי את הדלת זיהיתי שזה האולם שפעם (בכיתה ו' בערך) הייתי בו ואפילו דיברתי על הבמה על איזה מצגת שעשיתי עם חברה שלי נגד עישון. היינו שם 4 בנות, 2 מהן עכשיו בשכבה שלי אבל רק עם את אני עוד מדברת. התחלתי לחפש אותה ובסוף מצאתי והתחלנו להתלהב שזה היה שם (היא זיהתה לפי הווילונות הסגולים... מוזר...).

ההרצאה הייתה של אחד שעושה כאלה גיבושים לכושר צבאי (או משהו כזה. אני לא סגורה על זה).

נאלצנו להיות שורה ראשונה (אני, הג'ינג'ית ובשלב הזה היינו גם עם אנג'לה שדאגה לי לבידור).

הזה שדיבר היה מעצבן וממש ממש משעמם. הרצאה של שעה בערך, והיו איזה שני סרטים קצרים.

את ההרצאה אפשר היה לתמצת לשני משפטים (וזה האמת מה שהוא עשה, הוא פשוט חזר עליהם המון פעמים. אפילו לא שינה את הנוסח).

1.      כולכם הייתם שנה שעברה בצו ראשון (טוב לדעת.. אני והג'ינג'ית, ועוד כמה, אפילו לא קיבלנו צו ראשון), מי שלא עשה את זה ברצינות, חבל, כי זאת הת.ז. שלכם מבחינת הצבא.

2.      כל הבנות יקבלו מנילה בנובמבר (מה אתה אומר...), אם יש משהו שרציתם לעשות ולא קיבלתם יש לכן שתי אפשרויות (ועכשיו הוא חזר 10 דקות על כל אפשרות). או לוותר (איך הוא מרח את זה על 10 דקות????) או להילחם, להתקשר לצבא, לשלוח מכתבים, ואם הם אומרים שהם מטפלים בזה, אל תאמינו, הם לא!, תמשיכו להתקשר 3 פעמים בשבוע (יש לנו חיים!!).

הסרט הראשון היה כמה אנשים שעומדים להתגייס, ממלמלים על מה שהם מרגישים (לא הבנתי מילה...), עם קטעים מאסקימו לימון באמצע (מהשנייה שהראו את הפרצוף של המפקד כולם התחילו לצחוק, ואנג'לה הייתה בהלם " מה, כל מילה שיוצאת לו מהפה צוחקים?").

הסרט השני היה על אנשים בטירונות. זה נראה כמו תמונות ממחנה שבויים שמתעללים בהם. הם נראים  (ונראות) כל כך מסכנים... והם כולם מלוכלכים ומזוהמים ואיכס, ויש להם פרצוף מסכן כזה.... סתם ראו אותם רצים כמה דקות, ובסוף היה קטע של סיום קורס משו. הם רצים (לעבר האור או משהו), יש כתובות אש וברקע פתאום "הבטחתם יונה...". אני התחלתי לצחוק. אני אפילו לא סגורה על למה, אולי סתם כי זה נראה הכי לא קשור בעולם, אבל פשוט התחלתי לצחוק...

באמצע ההרצאה האיש פתאום עצר, זה נראה כאילו מישהו הפריע לו אבל היה שקט באותו זמן, הוא הסתכל על הרצפה קרוב לבמה, הסתכל, הלך אחורה, הסתכל, ככה כמה דקות. זה היה מוזר...

כשסיפרתי על זה לאבא הוא אמר שבטח הוא תכנן את זה, כי ככה לימדו אותם בקורס, כדי להראות סמכות, והוא לא רצה לתת לזה שהיה שקט להפריע לו לעשות את הקטע כי הוא התאמן עליו...

אנג'לה אומרת שאם אני אצהיר שאני פיפיסטית יתנו לי לעשות שירות לאומי, כי לבנות נותנים. אני מקווה שזה נכון....

בסוף היום אמרנו למחנכת שלי שזה היה יום מבוזבז ושלא יעשו את זה יותר, והיא אמרה שלא נראה לה ושאי אפשר לרצות 400 אנשים, וחלק נהנו... אם את אומרת... לדעתי רק אוסטין נהנתה.

הגעתי הביתה ב- 4 וחצי (הם אמרו שזה יהיה 3 וחצי), עשיתי קצת שיעורים, קצת ישנתי ואז היה לי רכיבה, ויצאתי מהיום הזה שפוכה לגמרי.

דפקתי את הראש פעמיים (לא בכוונה), פעם אחת בצהריים, באוטובוס, בגבה השמאלית, ופעם אחת מהמקרר (התכופפתי כשסגרתי אותו, אין לי מושג למה...) ליד עין ימין.

כל היום היום התפוצץ לי הראש בגלל זה....

בערב היה שוב את ה"ילדים של ארנה" אז הקלטתי לאביבה ואנג'לה.

אני הולכת לעשות שלט לאוסטין ליומולדת (יש לה מחר).

ערב טוב לכולם.