כבר שבוע בערך אני מתכננת לעדכן ולא יוצא לי.

החיים שלי די משעממים (בזמן האחרון אפילו יותר מבדרך כלל), ויש לי רק כמה דברים ספציפיים שאני רוצה לכתוב, אבל או שלא היה לי זמן או שסתם לא בא לי.

אבל עכשיו, עד שאני כבר מעדכנת זה לא כדי לכתוב את מה שרציתי, אלא התקווה שזה אולי קצת ירגיע אותי.

אחותי בסיני עם חבר שלה.

הם נסעו ביום רביעי אחרי צהריים, לאותו חוף שהם היו בפעמים שקודמות, וגם אני הייתי פעם אחת.

מסתבר שאמא שלי ניסתה לשכנע אותם לא לנסוע.

לאמא של חבר של אחותי הייתה הרגשה לא טובה.

ככה זה אמהות.

אבל בכל זאת הם נסעו.

בערך ב-11 חברה של אחותי התקשרה מחו"ל ושאלה אם אנחנו יודעים משהו. זאת הייתה פעם ראשונה ששמעתי שהיה פיגוע. אמא שמעה קצת לפני. החברה שלה ניסתה להתקשר והם לא ענו לה.

גם אמא ניסתה, ואמא של חבר של אחותי, אבל הפלאפונים סגורים (זה לא פתיע במיוחד, אין שם ממש קליטה).

בהתחלה לא הייתי ממש מודאגת, כי אבא אמר שהפיגוע רחוק מאיפה שהם. אבל 10 דקות בערך אחרי ששמעתי על הפיגוע התחלתי להילחץ. ניסיתי להמשיך לעשות מתמטיקה, אבל אחרי כמה זמן כבר לא הייתי מסוגלת. למרות שידעתי שאין כמעט סיכוי שקרה משהו, הייתי מש לחוצה.

מאז ישבתי עם אמא ואבא מול הטלוויזיה, מעבירים מ-11 ל-22 ל-10.

אבא של עוד חברה של אחותי שאתם שם הצליח לתפוס אותם ולשמוע ששם לא קרה כלום, אבל הוא לא דיבר עם הבת שלו או עם אחותי או חבר שלה, אלא עם המנהל של החוף

בינתיים בחדשות אומרים אותם 5 משפטים שוב ושוב ושוב, מראים אותן תמונות (קצת פצועים, קצת דם) כדי לא להראות פרצופים של פצועים. התמונות רק יותר מלחיצות, ומתחילות לשעמם אחרי כמה זמן.

בעיקרון לא אומרים שום דבר חדש.

אני קצת רועדת וקצת לא, קצת בוכה (כמה דמעות כל פעם, לא משהו רציני), והרבה מודאגת. הבטן מתהפכת. כל הזמן צריכה לשירותים.

מגלה את הצד ההיסטרי של אמא, שלא הכרתי קודם ברמות האלה.

מפחדת שיהיה עוד פיגוע, בסיני, בישראל, בגבול, באוטובוס, במטוס. הכל שם בלאגן, מה אני יודעת. חושבת אולי הנשיקה וחיבוק שנתתי לאחותי ברביעי בבוקר היא האחרונה. רועדת ובוכה עוד קצת.

כל טלפון גורם לי לרעוד. אלוהים יודע מי זה ומה הולכים להגיד שם.

מפחדת. מאוד.

מנסה להיזכר מתי פעם אחרונה דאגתי ככה.

בסוף כיתה ח'. אחרי וינטר. חברות שלי (ה-3 חברות הכי טובות שלי אז. ביניהן אביבה, החברה הכי טובה שלי עכשיו.) הולכות לטיילת, למרות ההתרעות על פיגועים. אני ועוד כמה חברות נשארות ברמת גן מהפחד, יושבות ודואגות להן. בבוקר מתקשרת ומגלה שלא קרה כלום, והן אפילו לא ממש נהנו....

אבל אין סיכוי שהפחד אז היה כמו עכשיו. לא נראה לי שאי פעם הייתי כל כך לחוצה כמו עכשיו.

מתחילה שוב לחשוב מה יקרה אם יקרה משהו לאביבה. מידי פעם זה קורה לי ואני נלחצת.

ובחזרה לאחותי.

מישהי מתקשרת. הם היו בחוף של אחותי, הם אלו על המונית הראשונה לדחפו להם דף עם שמות וטלפונים. היא מתקשרת להגיד שהכל בסדר. יש טור למוניות, הם כבר הגיעו לגבול אחותי בטח תגיע עוד מעט. אחרי כמה דקות טלפון מאחותי. הם עוד לא יצאו מהחוף, היא והחברה לחוצות, חבר שלה יותר רגוע, וחברה של אמא שגם שם ממש רגועה.

אנחנו נרגעים. אני כבר לא כל כך לחוצה.

אני מרגישה מספיק בטוח לעזור את הסלון והטלוויזיה וללכת לעדכן.

אחרי שכתבתי הכל כמה הערות:

אנחנו מפנים פצועים. ישראלים, מצרים, בריטים, הכל. לבתי חולים בישראל. אנחנו מכבים את האש. אנחנו מפנים הריסות.

מה קורה אתכם? אם הייתה סתם שריפה או משהו, בלי ישראלים, מה הייתם עושים?

והחדשות- הפסקתם את השידור הישיר משם כדי לא להראות פצועים. אתם משדרים אותן תמונות שוב ושוב (שזה מעצבן בפני עצמו), אז למה להראות את האישה על האלונקה, כשרואים טוב מאוד את הפרצוף שלה? ולמה להראות את האינפוזיה עם הדם שזרוקה על הכביש?

והאיש ביטחון שנבהל מאוד מלחיץ אותי. גם בפעם השביעית שאני רואה אותו. מה לעשות שכל פעם מחדש זה נראה כאילו קרה משהו מפחיד....

למה אי אפשר פשוט להראות את האולפן?

בטח אני אעדכן שוב כשהיא תגיע הביתה.

לילה טוב לכולם.