ביום שישי בערב היינו אצל סבתא.

היה חביב מאוד.

ישבתי על הספה ולולי נכנס לסלון.

קראתי לו שיבוא אלי, והוא עשה כאילו הוא מתבייש ונצמד לאבא שלו.

אחרי שנייה נזק נכנס וישר רץ אליי והתיישב עליי.

לולי ראה את זה ורץ אליי גם.

זה היה מבדר.

נזק שוב נרדם (והפעם הוא ישן בצהרים, לא כמו פעם שעברה. הילד הזה ישן המון).

צ'ופצ'יק היה חולה, אז הוא לא היה אטרקציה, אבל לולי היה ממש חמוד ולא התבכיין וכאלה ושיחקנו הרבה.

בן של חברה של דוד שלי, שגדול ממני ב-5 ימים בערך, עבר טסט ראשון אחרי 28 שיעורים שונאת אותו!.

דודה שלי הביאה לי מתנה (סווטשרט), ואז חברה של דוד שלי אמרה שהבן שלה ילך להביא את המתנה שלהם מהבית. אז נסענו הוא, אני, אחותו, גולי ודור (הם גרים במושב של סבתא, אז לאמא שלו מרשה לו לנסוע שלי מלווה). לקחנו את המתנה ובדרך חזרה לסבתא (דרך של דקה וחצי באוטו) הוא עשה סיבובים בכל המושב ועשינו 5 סיבובים מסביב לכיכר בכניסה...

בסוף חזרנו לסבתא ופתחתי את המתנה.

קיבלתי צעיף אדום ושרשרת של נורות, כמו של כריסמס, רק לא. הנורות בתוף פרחים מפלסטיק. זה יפה.

הדלקנו את זה ולולי התלהב.

הוא החזיק את הנורה ואמר "זה לא חם", ואז התחלתי לשאול אותו על הצבעים והוא יודע רק אדום אז הכל היה אדום.

אצל סבתא התחלתי להרגיש לא טוב.

אבא אמר שזה מהמזגן, אני אמרתי שאני הולכת להיות חולה.

צדקתי.

ואני עדיין חולה.

היום חשבתי כבר ללכת לבצפר, אבל אני עדיין לא מרגישה הכי טוב, אז נשארתי גם היום בבית.

מחר כנראה אני כבר אלך.

ביום ראשון הפסדתי מבחן בחיבור, והיום יש מבחן במתמטיקה.

דווקא למדתי למבחן במתמטיקה, ונראה לי שיכול ללכת לי טוב.

לא נורא.

אני כבר 3 ימים בבית.

כל היום מול הטלוויזיה.

לא עושה כלום.

זה נחמד.

אנשים אומרים שאין מה לראות בטלוויזיה. אני הצלחתי למלות כמעט את כל היום בטלוויזיה. חוץ משעתיים או שלוש בערך, שבהם אני ישנה. הם פשוט בררנים מדי!

זה נשמע כאילו אני ממש עצלנית.

האמת, זה נכון. אבל בדרך כלל אני רואה בערך שעתיים וחצי טלוויזיה ביום. אבל כשאני חולה אין לי כוח לזוז, אז אני כל היום במיטה מול הטלוויזיה, עם גיחות קצרות למחשב (שמאוד מעייפות אותי) ולסלון (אם אני צריכה דיגיטלי).

השבוע ביטלתי, שוב, פעמיים רכיבה.

וגם ככה יש ל הרבה שיעורים שהם חייבים לי, ויש להם קטע כזה שכשנגמר הקורס השיעורים שהם חייבים לך נעלמים.

האמת, לא באמת היה לי מה לכתוב.

אבל אביבה התלוננה שהיא לא ראתה אותי הרבה זמן ושהיא מתגעגעת.

אז זה תחליף, עד שאני אפסיק להיות חולה (כנראה שזה יהיה מחר).

והפוסט יצא מעצבן, אבל לא נורא.הרבה זמן לא כתבתי והיה לי חשק.

ועוד מעט הבלוג שלי בן שנה וחצי.

מזל טוב!

נמר מת.

נמר היה הכלב של סבתא שלי.

דודה שלי קיבלה את אמא שלו כשהיא הייתה בתיכון, והיא המליטה פעמיים, המלטה אחת 10 גורים בערך, שכולם מתו או נמסרו או משהו, והמלטה שנייה 3 גורים, נמר ושתי השחורות. את השחורות מסרו כשבן היו קטנות ונמר נשאר.

אף אחד לא יודע בדיוק בן כמה הוא היה, אבל יש תמונות של בן דוד שלי כשהוא היה קטן עם נמר כשהוא היה גור. כלומר, הוא היה בערך בן 12.

הוא תמיד היה רודף אחרי מכוניות, ובשנה האחרונה מכונית פגעה בו(אחריה הוא דווקא לא רדף, היא בטעות פגעה בו), והוא נפגע בכל החלק האחורי של הגוף. חשבו שהוא לא יוכל ללכת שוב, אבל הוא התאושש. בהתחלה הוא  הי גורר את התחת, אחרי זה הוא היה קופץ מצחיק, ובסוף הוא חזר ללכת רק עם צליעה קלה.

אמא שלו מתה לפני כמה שנים (בערך 10 נראה לי). היא פשוט הלכה יום אחד ולא חזרה, ולא מצאו אותה. כנראה שהיא הלכת למות במקום שקט יותר.

בראש השנה נמר נעלם.

סבא חיפש אותו וקרא לו, אבל לא מצא.

כנראה שהוא מת.

להתראות נמריקו.